דפים

יום שישי, 22 במאי 2015

סיפורי נשים - לאה אשכנזי

כהרגלי אני מחפשת להמשיך להביא ברבים את סיפורי המושבה ובעיקר מהזווית הנשית ולחבר בין העבר להווה ואף לעתיד.
חתונה נערכת בחצר האחוזה ,חתונת גילי נכדתה של יוכבד לוין לבית אשכנזי . יוכי נכדתו של ר' ישראל אשכנזי מראשוני המושבה. כתבה את הספר "אוושת הרוח בברושים"  סיפור יסוד המעלה המבוסס על זיכרונות ילדותה ,נעוריה וחייה היא ומשפחתה כאן במושבה. 
יוכי היא דודתו של יורם גור עמי אביה של גליה קדוש זכיינית ויזמת גן האירועים "אחוזת דוברובין". מי שמכיר את גליה וחווה אירוח בביתה הפרטי או בגן האירועים "אחוזת דוברובין" יודע כמה השקעה ,כמה מעורבות עד ירידה לפרטים הקטנים וכמה אכפתיות  היא משקיעה בעניין. לרגע לא נחה ,רצה ומתרוצצת לוודא כי הכל בסדר וכי האורחים נהנים ושבעים ואת הכל היא עושה  באהבה גדולה.
כשקוראים בספר "נחשוני-החולה"-תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75 את סיפורה של לאה אשכנזי ניתן להבין כי זה טבוע ומושרש עמוק עמוק בדמה.  

                                   לאה ישראלית 

כך קראו לה ללאה אשת ר' ישראל אשכנזי ,אשה צנועה מלאת מרץ ואהבה רבה לבעלה, לבניה,לבית ולכל אדם שבא לחסות בצל קורתו.
ביתה שימש סמל לניקיון וסדר. תבשיליה היו טעימים מאוד וריחם מושך לבב כל סרי ביתה. כן הייתה מסורה לחיות הבית והחצר, מטפלת בהם באהבה ובחיבה. הלול המסודר והגדול ביותר במספר העופות היה שלה.
מעטים היו המקרים של אי הבנה בינה ובין בעלה ר' ישראל אשכנזי. היה זה זווג נאה ושלם. ר' ישראל אשכנזי לא יכול היה לקיים מצוות הכנסת אורחים אלמלא רעייתו לאה שדאגה לכל מחסוריו של האורח, לפי טעמו ולפי הרגליו. 
היו  לה גם אורחים קבועים,הלא הם ספקי המושבה-החמרים-שמואל כריסנטי וחיים מאיר בר ואורחים מבין השכנים.
עבודה קשה ומפרכת הייתה מנת חלקה אך אף פעם לא התאוננה על כך. בשעות המאוחרות בלילה אפשר היה לראות אור מהבהב במטבחה הנקי. מרוב עייפות הייתה מנמנמת לשעה קלה בשעת ניקוי הבית או עיסוי הבצק וכאשר היו פונים אליה ואומרים לה "ערבא טבא לאה ! מה זה את ישנה ? הייתה מתעוררת בחרדה ואומרת שכל היום רועשים הילדים ומפריעים בעבודה ואין מספיקים לעשות דבר (היו לה הרבה נכדים) ובלילה כאילו להכעיס תוקפת אותה שינה וגם זה מפריע לה בעבודתה...."


 עיון בספר נחשוני החולה בפרק על פישל סלומון מראה כי המשפט  " ר' ישראל אשכנזי לא יכול היה לקיים מצוות הכנסת אורחים אלמלא רעייתו לאה שדאגה לכל מחסוריו של האורח, לפי טעמו ולפי הרגליו." כי גם כשהתארחו במושבה משלחת גדולי רבני הארץ: הרב זוננפלד ,הרב קוק ,הרב חרל"פ והרב הורביץ ,(מסע-הרבנים ,ביקור בגליל לשם תיקון מצב הדת בין תושביהן) סודרה להם סעודה בביתו של ר' ישראל אשכנזי "

עוד אנו קוראים מדברי הנכדה בפרק החמישי , פרקי הוי כי " סבתא היא שם דבר בכפר. שכנותיה ,צעירות ומבוגרות, באות ללמוד ממנה חריצות כפיים וניקיון. טוב ליבה והכנסת האורחים שלה היו ידועים בכל הסביבה .
מידת  הכנסת האורחים של סבא הביאה לא פעם את סבתא לידי כך שתחסר עצמה מארוחה חמה כי מנתה נמסרה לאורחים.
וכשסבא היה מסב עם האורחים וטועם אתם יחד מהארוחה-נקפו לבו כי ידע שסבתא נשארה ללא ארוחת ערב ולפעמים ללא שמיכה להתכסות בה.  
דבריו אליה היו :-" ידעתי סבלך רעייתי אולם אני מבטיחך לחלק עמך שווה בשווה את העולם הבא שלי". וזאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שנתן לרעייתו."    



יום שישי, 27 במרץ 2015

חג הפסח

                                                 זכרונות בן הגליל- עזיאל לובובסקי

זכיתי לקבל את הסכמתו של אריק לובובסקי להעלות סיפורים מתוך סיפרו של אביו עזיאל לובובסקי ז"ל -"זכרונות בן הגליל"  ולהעשיר את עוקבי הבלוג בסיפורי המושבה .
שבוע לפני חג האביב הקרב הבא עיינתי בספרו ומצאתי את הפרק על חג הפסח , האוירה המיוחדת שמתאר עזיאל מעלה נשכחות וזכרונות ילדות גם מילדותי ומשנות ה 60 במושבה.

                               חג הפסח במושבתנו-יסוד המעלה בשנות 1920

חג הפסח הוא חג האביב,נעים בבית ונעים בחוץ. הכל צומח ופורח וטרם הגיעו החמסינים המייבשים. הלכו להם הגשמים והרוחות המנשבות. נעים לשוח בשדה ולשמוע זמרת הצפרים מעל ענפי העצים שבונות את קיניהן ולראות את עדרי הצאן הרועה בשדה הבר שגדל בשפע בברכת האל....ואנו היהודים שהיינו משועבדים במצרים למצרים בעבודת פרך,כאן בחופש רבה בו שמחתנו ואנו היינו מקבלים את החג כהלכתו...
היו אכרים שלאחר פורים היו עוברים לגור במחסן הסמוך לבית ומעבירים לשם את כל מאכלי החמץ ורק לישון היו נכנסים לבית. שכנתנו ביילה ז"ל,אלמנתו של שבתאי הכהן,מראשוני המתיישבים שבאו לארץ ממזריץ ומבין הקרבנות הראשונים של המלריה הייתה באה אלינו לאחר חג הפורים ואומרת לנו שהיא העבירה כבר את כלי המטבח והמזון שלא כשר לפסח למחסן. אנו הילדים הרגשנו כאילו האישה הזו יותר זריזה מאתנו והשיגה אותנו והיינו פונים לאמא שלנו בטענה שביילה זריזה יותר מאתנו ואמא צחקה ואמרה ?"מספיקים שבועיים לפני חג הפסח לעבור לגור במחסן ואין צורך בארבעה שבועות"
בכל זאת,אמי הייתה אדוקה לא פחות מביילה וזו הייתה אחת השכנות הטובות שלנו. היה לה משק שבנה טיפל בו ושני בניה הגדולים-לאחר שגמרו ללמוד במקווה ישראל נסעו ללמוד בארה"ב ושם השתקעו. היה לה בית מלון קטן שרוב הזמן היה ריק. כשהיו פקידי הברון באים למושבה היו מתאכסנים אצלה ולישון היו נוסעים לראש-פינה כי לא רצו לקבל עקיצות של יתושי המלריה. בערבים כשהייתה פנויה הייתה באה אלינו, מתיישבת על ידינו מסביב לכיריים שעליהן היו גחלים לוחשות וקומקום התה לא מש ממנו ומספרת לנו הילדים סיפורים על חוץ לארץ,על התנהגות הגויים השכירים שם ואנו הקשבנו ברצון. לפעמים הייתה מביאה צלחת עם עוגיות שאפתה ב"תבון" שהוא היה חם כל היום וכל הלילה ואמי מחזירה לה עוגיות מעשה ידיה. שותים את התה וממשיכים לספר עד שהיינו הולכים לישון והפסח היה מתקרב.
יכולת להרגיש בכמויות המים שהיה כל בית נצרך בשביל לרחוץ כל פרט ופרט. אצלנו הערבייה על ראשה הייתה מביאה את המים מהאגם-חמישה פחים בגרוש. כשאנו היינו חוזרים מבית הספר היינו דולים מבארו של השכן ועל ידי עגלה קטנה שהתקין אחי אברהם ז"ל היינו מביאים את המים.לבסוף החלטנו שנחפור בחצרנו באר וכך עשינו ומצאנו מים חיים ושכנים היו באים אלינו לשאוב מים.
לפני חג הפסח היו האכרים נוסעים העירה לקנות את החסר,אם בגד,נעליים או את אשר חסר לאישה בכלי המטבח למרות שחלק מהכלים היו מכשירים בחצרו של מרקדו  מזרחי בדוד מים גדול כי להם החזקה. בזאת הרגישו שמקיימים מצווה. בחצר זו היה בנוי תנור גדול לאפיית מצות ,כעין בית חרושת קטן והפועלים היו באים מצפת לשלושה שבועות והעבודה הייתה נעשית בידיים כי בזמנו לא היו מכונות.
העבודה הייתה מלווה בשירים ואנו הילדים אהבנו לשמוע את השירים ששרו ולראות איך במקל ארוך "כמד בקר" ובקצהו מחובר קרש  שטוח שעליו היו מכניסים את המצות לתנור ומוציאים אותן ופנים התנור חום אדיר....
בהתקרב חג הפסח , היו מקפידים עלינו הילדים הקפדה יתרה. כשנכנסים הביתה היו מפשפשים בכיסינו שמא נותר שם דבר מה חמץ.
בלילה האחרון לפני החג הייתי הולך עם אבי ז"ל לעשות בדיקת חמץ כדת וכדין, הכל כשר "למהדרין" לקבלת החג ,למחרת לאחר הצהרים אבי סגר את החנות,לקחנו בגדים נקיים וגם חדשים אם היו ויורדים לאגם להתרחץ בו.
הגברים עירומים והנשים בכותנות,אבל במרחק בין הגברים והנשים ולאחר הרחצה היו חוזרים הביתה וכבר מרגישים כי החג נפרש על כל העולם ואנו היהודים שמקיימים אותו - ובמטבח התבשילים עם בשר הכבש שהיו נוהגים לאכול בערב הפסח נותנים את ריחם הערב והולכים רחוצים עם ההורים לבית הכנסת לקבלת פני החג.




יום שישי, 6 במרץ 2015

נשים מברזל -זיכרונות ביילה ליקרמן

                                   

לרגל יום האישה הבינלאומי  אני מקדישה פוסט זה  לנשות האיכרים נחשוני  המושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העלייה הראשונה ,  מי היו נשים אלו ? מהיכן שאבו את כוחות הנפש להתמודד עם המצוקות הגשמיות והרוחניות עימם נאלצו להתמודד לא יום ,לא שבוע ,לא חודש ואף לא שנה .
אני קוראת לא פעם את  הפרק המוקדש להן בספר "נחשוני החולה" ואני מנסה להבין ולהרגיש את נפשן .  
כבת לניצולי שואה הגעתי למסקנה במשך השנים שכוחות ותעצומות נפש הן משהו מולד וגם נרכש מניסיון החיים , גם אם קיים קו מפריד בין אלו שבחרו בדרך חיים  לבין אלו שנקלעו למצב בלא יכולת לשנותו , עדיין  תעצומות נפש אלו הן אלו המוליכות אותנו הנשים  אף היום בדרכים השונות של החיים .
 
                             סבלן ומצוקתן של נשות יסוד-המעלה 
"אכן קשים ומרים ידידי היו הימים ההם,קשים כקריעת ים סוף, ומרים כמו ..כמו מה למשל,אתה רוצה שאגיד לך ?כמוות ? וכי מי זה אמר שכל מוות מחוייב להיות מר דווקא?.. בדברים אלו פותחת הישישה ביילה ליקרמן אשת ר' שבתי משבעת המתיישבים הראשונים את פרשת זכרונותיה. מים רבים,ידידי כבר שטפו עברו מאז אך עדיין זכורים לי הדברים יפה כאילו אירעו אך אתמול וברוך הטוב והמיטיב שזיכני עתה לספר כל זה מתוך נחת כלשהי.   

וכי מה מציק ביותר- בל אחטא בשפתי - לבן תמותה ?הוה אומר :הרעב... כשהגוף החוטא תובע והלב נחלש ואין במה לסעדו-הרי רע ומר.. אולם שבעתיים נורא לאישה שעה שהיא רואה את פרי בטנה מתכווץ מייסורי רעב..לראותו מתנוון ומתמעט מיום ליום ..פשוט לא היה מה לאכול..לא עלינו ולא על שום יהודי -מה לאכול..ממעל שמים רחבים כחולים,מסביב הרים גבוהים ונישאים למטה במורד הנחל השקט,הכל טוב ,יפה ונשגב(זכורים לי יפה פסוקי זמירותיו ותנחומותיו של ר' פישל) אלא מה ? כאן,בפנים,היית חשה משהו יונק ומוצץ ממך את שארית הלשד, את תמצית הדם ואת מרגישה שהנה כוחותייך כלים,שאין כח עוד לעמוד על הרגלים..שהנה הנה את נופלת...
 נו,וכשהושג כבר משהו לא נמצא במה לבשלו ולהתקינו לאכילה. לא היה דלק. עכשו שמעתי כבר מבשלים ברוך השם בחשמל, אז ..? אפילו מכונת נפט לא ראינו בעינינו,ולא תמיד נמצא אפילו גפרור.
ובמי נוגעת צרה זו ביותר ?? הוה אומר באישה ,בעקרת הבית ,אל אחטא בשפתי. אי-יה-יה מה שעבר עלינו אז !"
"אמרתי,כמדומני "רעב" מה? כשהיינו משיגים מעט מלח היינו יכולות להחליפו אצל הערבים במזון כלשהו, אלא שלא בכל יום מתרחש נס... אנחנו  הנשים הצעירות אורבות היינו לזקנים בשעת אכילתם, כשהללו משאירים איזו פרוסה קשה ללעיסה כדרכם של זקנים היינו מבקשות את השיירים הללו באמתלה שזה "בשביל הכלב". בבואנו הביתה היינו מחלקות אותם...לילדים.
ועצם חלוקת השיריים ? זוכרת אני-הכל הייתי נושאת וסובלת בדומיה.
 המצוקה והבדידות מסביב לא הרשו לנו להתפנק,כאילו כך צריך וכך מוכרח להיות ואנו חייבים לקבל הכל בהכנעה,אבל כשהתחילה אותה "חלוקה" כשהילדים התחילו למדוד זה את פרוסותיו של זה-"שלך גדולה משלי..ותן לי נשיכה משלך.." אז היה נבקע מקור הדמעות והיינו ממררות בבכי כבד ללא כל רצון לחדול.."





יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בית משפחת מזרחי

                                       
 משה מזרחי ז"ל, מויישיק בפי כל היה בנם של מרקדו ודיאמנטה מזרחי  היה נכדו של חכם שלמה מזרחי  היוגב הראשון , הבודד על אדמת "הקולוניה מי -מרום" בשנת 1872 עוד לפני הווסדה של המושבה יסוד-המעלה.
שבעה ילדים היו למרקדו ודיאמנטה כולם היו עובדי אדמה כאן במושבה ושורשיהם נטועים עמוק עמוק באדמת א"י. 
מויישיק  יליד 1927 היה מדריך גדנ"ע בהגנה. במלחמת השחרור השתתף בהגנה המרחבית בתגבורת על ישובי הגליל הוא סיים קורס קצינים בצה"ל וכיהן כמפקד יסוד-המעלה-השתחרר בדרגת סרן.
מויישיק נשא לאישה את חנה ניצולת שואה ונולדו להם שתי בנות טובה ויעל.  מויישיק היה עובד אדמה ,חקלאי . בין היתר עיבד את אדמות יעקב דוברובין,נכדו של יואב  כאן ביסוד-המעלה.
מויישיק היה פעיל ציבור ,כיהן תקופה כסגן ראש המועצה המקומית יסוד-המעלה וגם שימש כמזכיר סניף  ויו"ר סניף הציונים הכלליים וחבר מרכז הליברלים.  
דיאמנטה אימו של מויישיק ז"ל חרוטה בזכרוני כאשה חזקה,פקחית, בעלת שפה רהוטה ועשירה  מלאת חכמת חיים שמחת חיים ומבט חודר , אישה משכמה ומעלה מספרת על חתנה שלמה מזרחי כי סמוך לפטירתו פנה לאביה ואמר"אני כבר בשעה האחרונה" ובקש ממנו לאמר את התפילה הדרושה ולבנו פנה ואמר "בני,אל תבכה ואל תצטער. כך דרכו של העולם עד תחיית המתים. חפצי ורצוני ממך, שתהא זהיר ומדייק באמירת קדיש. 
חיבוק חם למשפחה ,יהי זכרו ברוך. 

                                         בית מזרחי 

לפני 143 שנה  ירדו האחים שלמה ושאול מזרחי מהעיר צפת והיו ליוגבים  כאן בעמק החולה. משפחתו של חכם שלמה גרה בצפת והוא גר לבדו באוהל שהתקין לעצמו .

 "כשבנה הנדיב את הבתים ביסוד-המעלה עמד חכם שלמה והעביר את משפחתו מצפת והתיישב ביסוד המעלה ישיבת קבע , בן 7 היה בנו מרקדו-נחום כשהצטרף למושבה ובהיותו בן 17  נשא לאישה את דיאמנטה לבית ממן .
 פעם שאלה דיאמנטה, כלתו של  חכם שלמה  : "הגידה לי חמי, מה ראית להחליף את צפת ביסוד ? "בתי , השיב לה- האדמה אם אינה מנחילה לעובדה עושר  הריהי נותנת לו אושר. הרי בן יש לי ואדיר חפצי להרגילו לחיי צדק ויושר ולמנעו ממרמה, ועבודת האדמה מונעת את האדם מחטא ונותנת טעם אמיתי לחייו".

במכתב שכתבו חברי אגודת מזריץ' מחוץ לארץ לחכם שלמה בנוגע לחבריהם ביסוד-המעלה המכתב פותח במילים אלו :- " אנשים שבאו אלינו מסרו לנו את יקר רוחו וטוב ליבו , שהוא מוכן תמיד לעזור ולייעץ עצה טובה לכל עולה לארצנו " 

"סמוך לפטירתו של חכם שלמה פנה לבנו  ואמר."אל תבכה ואל תצטער .. אני מאושר לראות בנים לבני.  ראה , שמור את נחלתך ואז שמור  תשמור גם היא אותך "

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

בית ברש"ח

 היום 24/2/15 הלכה לעולמה גילה שוסטר לבית ברש"ח . גילה בת למשפחת ברש"ח הוותיקה זכורה לי כאישה חרוצה , עובדת אדמה ומגדלת צאן , ניהלה יחד עם בעלה נחום ז"ל מכולת במושבה ואף עבדה שנים רבות עם הילדים בפעוטונים ובגנים.
גילה זכורה לי מלאת שמחה צחוק ופטפוט, זכורות לי תחפושות פורים המושקעות שלה, וזכורים לי השתתפותה בהצגות ימי העצמאות והצגות יובל המושבה ככוכבת ההצגות  -כך גם אני רוצה להשאיר אותה בזיכרון שלי ושל כולנו כאן במושבה -יהי זכרה ברוך. 
אפרת ועמי במסירות וגדלות נפש טיפלתם בה והארתם את יומה, לכם ,לנכדות ולמשפחה המורחבת האחיינים והאחייניות והגיסה חיבוק ענק-שלא תדעו עוד צער
השבוע 11/2011 הלך לעולמו  שלמה חיים ברש"ח  ז"ל . שלויימה כפי שנקרא בפי כל ,היה   איש יקר ,עובד אדמה ממשפחות וותיקי המושבה יסוד-המעלה. שלוימה ז"ל  הבן של משה , המשיך את דרכו ,הקים משפחה לתפארת יחד עם בלה תבדל"א  וניהל  משק חקלאי  במושבה , פינת החי המטופחת שבחצרו מוכרת לכל ילד מילדי המושבה , לי באופן אישי זכורה מסירותו ומסירות המשפחה ,האחיות גילה,מרים וחווה והכלה בלה לאמו האלמנה. 

                  מתוך הספר נחשוני החולה ליובל 75 של המושבה 

שם המשפחה "ברש"ח" - מהווה את ראשי התיבות בר' שלמה חיים , הלא הוא אביה הראשון של משפחה זו. אולם הנציג הידוע ביותר של המשפחה הוא ר' בצלאל ברש"ח יהודי תלמיד-חכם וירא שמים שיד לו גם בתרבות החול ובייחוד במקצוע המתמטיקה.... 
עקרת הבית,מרת חווה נפלה על המצאה: ביירות עיר נמל ,חלוצי א"י מבקרים בעיר בעלייתם ארצה וכן מזדמנים שמה גם אנשי עסקים מקרב אחינו בני ישראל עמדה ופתחה פנסיון. ההצלחה האירה פנים ופרנסה נמצאה .
משהתחילה תנועת החלוצים גוברת והולכת גמלה החלטה בלבו של ר' בצלאל לעלות עם העולים ולהיות בין הבונים. כשקיבל הנדיב את מושבות הגליל העליון תחת חסותו ביקש ר' בצלאל את מכריו מפקידי הנדיב לסדר איך שהוא גם אותו בארץ,במקום אשר ייטב בעיניהם וכך נתיישב ביסוד-המעלה.
קשה וחמור היה מצבם של ה"איכרים" באותן שנים ראשונות ביסוד-המעלה ועל אחת כמה וכמה נורא היה מצבם של הנספחים,נטולי קרקע וכל רכוש אחר. משפחה זו בת שבע הנפשות גרה בחדר אחד קטן בנוי מלבנים בלתי שרופות וללא מטבח וללא סידור סניטרי כלשהו-עד כאן השיכון. ואם תאמר מה נאכל ? אחרי חקירה מרובה ועיון מעמיק בדבר חשבו ומצאו היסודים שהואיל ומלבד הילדים המתחנכים בבית הספר שיסד למענם הנדיב עוד נמצאים נערים מגיל ההתבגרות שעבודתם ההכרחית בשדה עשויה להשכיח מהם את המעט אשר קבלו בבית הספר -הרי שניתנה עכשיו ההזדמנות לחדש ולהרחיב לימודם של אותם הנערים באמצעות שיעורי ערב שילמדם ר' בצלאל. עמדה הפקידות ומנתה אותו לתפקיד בשכר, שלושה נפוליונים זהב לחודש ובינתיים הרחיב הנדיב את שטח הנטיעות ונתקבלו הבנים לעבודה מי במשתלה ומי בבית החרושת לבשמים ור' בצלאל לבו נמלא אושר על שזכה לראות את בניו בין הבונים והנוטעים באדמת הקודש." 

"כשהרחיב הנדיב את פעולתו ביסוד המעלה,זכה להתנחלות על הקרקע גם שלמה בנו של ר' בצלאל רק קרקע ניתנה לו ואולי בית. רפת וכל השאר הדרוש להרכבת משק חקלאי -עדיין חסרו לו.
 הוא עם בני ביתו אישה בנים ובנות ועם אימו האלמנה המשיכו "לדור" באותו צריף חימר הדל. 
הנה הגיע סוף סוף היום המאושר בו זכה שלמה ברש"ח להשיג  את החסר לו. הוקם לו בית ורפת ואורווה,רכש לו אינוונטאר חי ודומם- הכל כאשר בכל, ויהי עוד הוא עושה כה וכה לסידורו והתבצרותו במקום והנה קפץ עליו רוגזה של המלריה.
שבע פעמים הותקף מקדחת שחור השתן ובכל אלה לא הצליחה המחלה להכריעו כליל. כשהותקף באותה מחלה והוא פרפר בין החיים והמוות הייתה אמו תומכת בחוליו .
מאז האסון לא הצליח עוד לעבודת האדמה, את מקומו כאיכרים נחלו שני בניו. האחד המשיך את העבודה במשק אביו והשני התיישב באחת הנחלות העזובות שבמושבה ויהי אף הוא לאיכר. 
ומשה ברש"ח , כאיכר עושה חיל. זכורני מספר ע. אמיתי - יום אחד כשביקר בבית ספרנו ביסוד ,פקיד הפיק"א מר קלווריסקי, שאל אותנו הילדים:"המכירים אתם את שדות הוריכם ?" לכאורה שאלה המתקבלת על הדעת, נער בנו של חקלאי חייב להכיר ולדעת את נחלת אביו ואפילו אם היא רחוקה כרוב נחלת בני יסוד המעלה , מרחק רב מהמושבה ואפילו אם היא מבותרת ומחולקת כרוב השדות חלקות חלקות, כשכל חלקה נמצאת מרוחקת הרבה מחברתה.  אלא שמסיבות שונות, מספיקות או מספיקות למחצה , נאלצו האיכרים להסתייע בעבודתם על ידי שכניהם ומשום כך לא הכירו הילדים מגיל בית הספר את שדות אבותיהם עד שהתחילו למשוך בעול העבודה.
במקרה השיב הראשון על השאלה משה ברש"ח שתשובתו המפורשת הגלויה "לא" הפתיעה לא מעט את הפקיד ,אחרי שהרגיש בו במשיב מעין שליח ציבור..... והנה עברו שנים ודווקא אותו משה נתפרסם לאחד החקלאים המצוינים שבמושבה ולא עוד אלא שבכוח חריצותו ותבונת כפיו הצליח למלאות במשק העברי חסרון שהיה מורגש בו מאוד עד אותו הזמן, הכוונה לגידול הצאן הענף העיקרי שהתעסקו בו אבותינו הקדמונים.
 משה ברש"ח נתמחה במושבתנו בגידול כבשים ועזים. עדרו היה הגדול בעדרי הצאן של המושבה וגבינתו השמנה המשובחת יצאו לה מוניטין על פני כל הסביבה! אין כמשה ברש"ח מיילד מומחה ומנוסה בטיפול בכבשה ממליטה ואין כמוהו רופא מפליא לעשות כשעז או כבשה נתקפה מאיזו מחלה קשה.
 הקדחת הממארת לא פסחה כמובן גם על משה , נעצה  את ציפורניה פעמיים שלוש גם בו אלא שהצליח להתגבר עליה ומנהל את משקו בהצלחה רבה " 


                                            תנצב"ה



 

יום ראשון, 15 בפברואר 2015

שבעים ושבע שנים-יואב דוברובין

יואב רחל ובנם אפרים
בתאריך 15/02/2015  מלאו 80 שנים לפטירתו של יואב דוברובין  במושבה מטולה . בן 104 היה האיש במותו  הוא נטמן ברגבי העפר של ראש-פינה , סיפור גלילי המתחיל בבית גן אשר בגליל התחתון  והמשכו במושבות הגליל יסוד,ר"פ ומטולה.
המשפט הכי מצוטט לאורך שנים  מתוך דבריו הוא משפט הפרידה אותו אמר בבית הכנסת "לינת-צדק" במושבה יסוד-המעלה  בדרכו למושבה ראש-פינה:-
 "אחי האיכרים, אנשי יסודקה (יסוד המעלה) נחמה אחת יש לי בעולם הזה,שאלה הקטנים, הנכדים שלי יעקב ורות,יידעו לקרוא את התנ"ך בעברית  ואתם הרי יודעים שלא באתי לארץ הקודש להרבות נכסים וממון,כי אם מתוך אהבת הבורא".
דממה השתלטה על בית-הכנסת,איש לא זע,יואב דוברובין ויצא מבית הכנסת,עלה על העגלה, אחז במושכות ונסע לראש-פינה.
בראש-פינה גידל יואב דוברובין תרנגולות ואווזים,עיזים, עדר-כבשים וגם שלוש פרות.מאחורי הבית הוא סיקל חלקה,ובה גידל ירקות. אבל מן השמיים נלחמו בו ובמשפחתו,הבן אפרים שחרש בכרם הזיתים עם השור,נעקץ על-ידי זבוב,ויואב בן ה-95 קבר גם את בנו הצעיר.האלמנה אסתר הייתה בהריון. כעבור שלושה חודשים ירדה להשקות את הכבשים במעיין,כרעה ללדת ונפטרה.
יואב ואשתו רחל טיפלו בשני הנכדים, לאחר חמש שנים נפטרה רחל. 
יואב בן המאה המשיך לחיות בגליל וטיפל במסירות בשני הנכדים.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9F




יואב דוברובין



בן המשפחה לצד מצבת יואב דוברובין בבית העלמין בר"פ 

יום חמישי, 22 בינואר 2015

משפחת גדולטר



מיסרון פתח את הבוקר בהודעה "המועצה משתתפת בצערה של משפחת גדולטר אילה במות יצחק ושולחת תנחומיה ,ההלויה תתקים מחריום ו' ב 11.00 בבית העלמין במושבה" .

משפחת גדולטר משבע המשפחות הראשונות למייסדי המושבה הגיעו ממזריץ' פולין בשנת 1883 ,המשפחה רכשה 300 דונם סמוך לאגם החולה והחלה לעסוק בחקלאות.

מנחם בן ציון -אלתר (1878) גדולטר הדור השני למתיישבים היה מוכתר המושבה ושימש חבר ויו"ר ועד המושבה. "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב".
אלתר היה נשוי לשושנה (1885)לבית פלדמן ילידת צפת ,בקיאה בתנ"ך שהייתה למורה הראשונה ביסוד-המעלה. לאחר נישואיה פרשה שושנה מעבודת ההוראה והשתלבה בעבודות משק הבית.
ילדיהם של אלתר ושושנה נולדו ביסוד-המעלה בתקופה בה הקדחת עשתה שמות במושבה,שניים מילדיהם נפטרו מקדחת עוד בינקותם למרות זאת לא חשבו אף לרגע לעזוב את המושבה והם דבקו בעבודת האדמה.עוד חמישה בנים נולדו לזוג אליעזר,שלמה,יצחק,משה ויעקב. חמישה בנים והם כחמש זרועות החובקות גזע של עץ טעון פרי.דבריו לבניו "שלוש מאות דונם לי, האדמה הזאת לכם היא,בעבודתכם זכיתם בה,עשו בה כישר בעיניכם. טובה היא לפלחה,לירקות ולמטעים. כשירווח לכם תגדילו את הרפת ואת עדר הצאן. את העבודה תחלקו ביניכם ,כל אחד יבחר לו ענף אחד או שתעשוה יחדיו - כדרך הקיבוץ. אך זכור תזכרו : האדמה הזאת גידלתכם וחלילה לכם להיות כפויי טובה לה ולנטוש אותה !" ואכן חמשת בניו נותרו במושבה והמשיכו את דרכו. 
אליעזר ז"ל חקלאי ופעיל ציבור במושבה, שירת בפלוגות האש של וינגייט,לחם בחזית הדרום במלחמת השחרור , אליעזר היה מראשי החברים בצומ"ת (מספר 2).
שלמה  היה חבר בהגנה,חיל הנוטרים  והיה מא"ז המושבה,לאורך שנים פעיל ציבור במושבה ועסק בחקלאות ובבטחון.
יצחק נשא לאישה את איילה (תבדל"א)  יחדיו הקימו בית  ומשק חקלאי במושבה , נולדו להם שלושה ילדים  עופר ענת ורקפת. 
 יהי זכרו ברוך