דפים

יום שני, 20 באוקטובר 2014

שנת שמיטה

"החקלאות הנה ותהי לעולמים ראש פינתה של כל חברה אשר כתבה על דגלה יצירת מולדת. אם חקלאות כאן-מולדת כאן"  משה סמילנסקי

  עבר והווה, השנה שנת שמיטה -  חזרתי לספר "נחשוני-החולה" ,תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה שנכתב לרגל יובל 75 של המושבה (שנת 1958)                            

                                                  עסקי שמיטה תר"ע (1909 )


שנת תר"ע הייתה שנת השמיטה. והנה נתעוררו חילוקי דעות בין איכרי יסוד:לעבוד את האדמה בשנה זו או לקיים בה מצוות שמיטה ?
וכך היה המעשה : בצפת נמצא אותו זמן הרידב"ז (ר' יעקב בן זאב) מחבר הפירוש הידוע על הירושלמי והוא שהוציא איסור על העבודה בשמיטה כנגד ההיתר של ר' יצחק אלחנן וחבריו שבשמיטת שנת תרמ"ט.  מתוך שלא הייתה לו כל השפעה על יתר המושבות ובדעתו את אנשי יסוד כנאמנים ביותר לדת,הזמין אותם אליו לצפת ודרש מהם את קיום מצוות השמיטה ואף הבטיח להם תמיכתו הכספית.
אזהרתו החמורה של הרידב"ז עשתה את שלה ואנשי יסוד קבלו את מרותו בדבר קיום מצוות השמיטה לכל חוקותיה.
מר קלווריסקי לחם נגד החלטה זו והשתדל להוכיח לאיכרים את כל ההרס הצפוי להם ולא עוד אלא שהתרה בהם שיהא מוכרח להחכיר את האדמה לערבים,ראשית מפני שאי אפשר להשאיר שטח אדמה גדול שיעלה קוצים וברקנים ושנית עליהם יהיה לשלם סכום ענקי של מס העושר שכן הממשלה לא תוותר להם על המגיע לה.
כל אזהרותיו והוכחותיו היו כאין וכאפס לעומת לחצו של הרידב"ז עם מצדדיו ובראשם ר' דוד אייזנברג שעלה ממזריץ' עם משפחתו בשנת תרמ"ט והתנחל ביסוד-המעלה אחרי שעברה המושבה לחסותו של הנדיב. ר' דוד היה בעל צורה וקומה משכמו ומעלה גבוה,יהודי חרדי ויודע ספר,תקיף בדעתו ובעל השפעה.
רק איש אחד לא פחות תקיף בדעתו מהראשון העז לצאת נגד הרידב"ז,הלוא הוא ר' פישל סאלומון,שהיה גדול בתורה בנגלה ובנסתר.
תחילת התנגדותו התבטאה בזה שלא נענה להזמנתו האמורה של הרידב"ז לאנשי יסוד לעלות אליו לצפת לדון בעניין השמיטה. לאחר שהרידב"ז  פנה אליו בדרישה מיוחדת ,מכוונת אליו כאל פרט להתייצב לפניו-עלה לצפת. מיד לאחר שאילת שלום התחיל עימו ר' פישל בפלפולא דאוריתה ומוכיח לו את הנזק הרב הכרוך בקבלת החלטתו של הרב ולא ליסוד המעלה בלבד אלא לרעיון כל הישוב כולו. הרידב"ז עמד על דעתו כיד בקיאותו הגדולה והרחבה עליו בהלכות שמיטה ור' פישל הדגיש במיוחד את הנימוק שאין גוזרים גזירה אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה והרי מטעם זה עצמו המציאו קדמונינו את ההיתר של מכירת חמץ לנכרי וכו'.
כשהרידב"ז לא קיבל את הוכחותיו ,עמד ר' פישל ופנה אל הרב במסירת המודעה שלהלן:-"אני נתמך בדעותי על כך שהגאון רבי יצחק אלחנן היה הבית דין הגדול ומה שהבית דין הגדול פוסק אין שום בית דין אחר רשאי לחלוק עליו ועל יסוד זה הריני מקבל ללא כל פקפוק והיסוס את ההיתר שלו בעניין השמיטה" ! ועם הדברים האלה נפרד מבן שיחו והלך לו.
ר' פישל שמצוות ישוב הארץ הייתה שקולה אצלו כנגד כל המצוות ,עמד וצירף הלכה למעשה ויצא לעבודה ואליו נצטרפו עוד כמה אכרים,אולם הרוב 21 במספר,קיימו את מצוות השמיטה כמצוות הרידב"ז-מעטים מרצון והכרה ורבים תחת לחץ האיומים.
מר קלווריסקי עמד והחכיר את אדמת יסוד לאכרים יהודים צ'רקסים ממחניים. צערם של בני המושבה היה גדול פי כמה מאשר אילו החכיר את האדמה ללא יהודים כי הצ'רקסים היהודים הללו היו חופשיים בענייני דת וכעובדי אדמת יסוד קיבלו את ביתו הראשון של מר משה אמיתי שברחוב הראשי לגור בו. בשבת קודש היו מעמידים את המייחם בחוץ ,כלפי הרחוב ויושבים ושותים תה מתוך גאווה והרחבת הדעת של "חופשיים" המתכוונים להקניט את ה"אכרים התמימים".
ר' פישל מצידו סבל עלבונות קשים מצד אנשי צפת על העזות שבהתנגדותו לרידב"ז. הפקיד קלווריסקי השתומם לא מעט על טיבו של ר' פישל: לכאורה יהודי חרד עד לקיצוניות וכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ הוא מביא עניים מצפת לשם קיום מצוות לקט שכחה ופאה ודווקא הוא המתנגד הנמרץ לקיום מצוות שמיטה.    

יום שבת, 15 בפברואר 2014

שבעים ושבע שנים

יואב רחל ובנם אפרים
בתאריך 15/02/2014  מלאו 79 שנים לפטירתו של יואב דוברובין  במושבה מטולה . בן 104 היה האיש במותו  הוא נטמן ברגבי העפר של ראש-פינה , סיפור גלילי המתחיל בבית גן אשר בגליל התחתון  והמשכו במושבות הגליל יסוד,ר"פ ומטולה.
המשפט הכי מצוטט לאורך שנים  מתוך דבריו הוא משפט הפרידה אותו אמר בבית הכנסת "לינת-צדק" במושבה יסוד-המעלה  בדרכו למושבה ראש-פינה:-
 "אחי האיכרים, אנשי יסודקה (יסוד המעלה) נחמה אחת יש לי בעולם הזה,שאלה הקטנים, הנכדים שלי יעקב ורות,יידעו לקרוא את התנ"ך בעברית  ואתם הרי יודעים שלא באתי לארץ הקודש להרבות נכסים וממון,כי אם מתוך אהבת הבורא".
דממה השתלטה על בית-הכנסת,איש לא זע,יואב דוברובין ויצא מבית הכנסת,עלה על העגלה, אחז במושכות ונסע לראש-פינה.
בראש-פינה גידל יואב דוברובין תרנגולות ואווזים,עיזים, עדר-כבשים וגם שלוש פרות.מאחורי הבית הוא סיקל חלקה,ובה גידל ירקות. אבל מן השמיים נלחמו בו ובמשפחתו,הבן אפרים שחרש בכרם הזיתים עם השור,נעקץ על-ידי זבוב,ויואב בן ה-95 קבר גם את בנו הצעיר.האלמנה אסתר הייתה בהריון. כעבור שלושה חודשים ירדה להשקות את הכבשים במעיין,כרעה ללדת ונפטרה.
יואב ואשתו רחל טיפלו בשני הנכדים, לאחר חמש שנים נפטרה רחל. 
יואב בן המאה המשיך לחיות בגליל וטיפל במסירות בשני הנכדים.
http://www.syt.co.il/print_version.asp?id=435 





יום שלישי, 14 בינואר 2014

ט"ו בשבט - "כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת ."

כפי שכבר ציינתי  נולדתי ביסוד-המעלה , אני לא כל כך מבוגרת אך נולדתי  בטרם היו במושבה  כבישי האספלת והמדרכות, טרם תאורת רחוב , בקושי תאורה בבתים .
מה כן היה ??   הרבה עצים , חורשת המייסדים שעל יד השמורה ובה עצי האקליפטוס הותיקים,  החורשה על יד בית הכנסת ,הייתה שדרת האקליפטוס לאורכה של המושבה  ובכל שנה בט"ו בשבט נוספה שדרת עצים חדשה בכל פינה  אפשרית , ילדי המושבה היו יוצאים מלווים ע"י המבוגרים לשתול עצים חדשים ,
כל חורשה וסיפורה והזכרון הנלווה אליה,  חורשת המייסדים סיפקה לנו מקומות מחבוא באש הלילה וצל בימי העצמאות .
החורשה של בית הכנסת ומגדל המים , העניקה מקום למשחקי התופסת  והמחבואים והנדנדה הארוכה עמוסת הילדים בכל שעה נתונה של היום, מקום למפגשי השבת והחג חתונות ושאר שמחות.
 שדרת האקליפטוס המובילה למושבה סיפקה צל להולכים ברגל מהצומת ואליה וכמובן לשדה אליעזר היישוב השכן ,עד שהגיעו הרכבים שהחליפו את הרגליים והצעידות.

 לאורך השנים מגוון העצים שניטעו במושבה בט"ו בשבט כלל את האקליפטוסים ,הברושים,האורנים,הזיתים, כליל החורש והאיזדרכת .
 כמובן שיא החגיגה היה נטיעות האיכרים, אנשי האדמה (בטרם נקראו חקלאים) שאליהן התלוו הילדים בשימחה רבה חמושים במגפי גומי של המגפר ובמעדרים.
יום הנטיעות היה יום חג במלוא מובן המילה ,עד היום נצבט ליבי בהיזכרי בט"ו בשבט בו הייתי חולה ורתוקה למיטה והרופא אסר עלי להשתתף בחגיגה כשאני מביטה מבעד החלון ורואה כמו בשיר "כך הולכים השותלים..."
את חבריי לכיתה. 
http://youtu.be/APmRvEenRBM

כחלק מפרוייקט השחזור והשיקום של אחוזת-דוברובין שוחזר גם הבוסתן  ניטעו בו עצים וצמחים בדומה לנטיעה הראשונה במושבה בראשית ימיה.  הם מהווים חלק מהתפתחותה  ומסמלים יותר מכל את הקשר שבין האדם ועץ השדה ,את מהות בחירתם בחיי האיכר והאדמה.

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

רשויות המושבה -פרק א '

בשבת האחרונה שלפני הבחירות לרשות המועצה אני מוצאת לנכון להזכיר ולהעלות את ראשי הועד , ה"מוכתרים" וראשי הרשות הנבחרים הראשונים אלו שתרמו מזמנם ומרצם , אלו שלפעמים שילמו מחיר יקר בהיותם נציגי הציבור , אנסה להעלות חלק מסיפוריהם ואשמח עם בני משפחותיהם או מכריהם יוסיפו מהידע האישי-משפחתי.
כבר בשנים הראשונות החלו מתמסדים חייה הציבוריים של המושבה. אסיפות כלליות החלו מתקיימות כשהן מתועדות בפרוטוקולים. בסמכות האסיפה היו מינוי יו"ר הועד ו"מוכתר" - (נציג המושבה בפני הממשלה) ובחירת ועד ציבורי לניהול עינייני המושבה.
חברי הועד עבדו בהתנדבות והתכנסו לישיבות בהתאם לצרכי השעה. הועד עסק בכל תחומי החיים הציבוריים-חינוך,רפואה,דת,משפט,בטחון,חקלאות,פיתוח המושבה וקשרי חוץ עם השלטונות.
 
ראשי הועד והמוכתרים היו :- 

ר' פישל סלומון
ר' מנדל פלמן
ר' ישראל אשכנזי
ניסים בכור אלחדף
משה אמיתי
ר' ליפא לייב לובובסקי
ר' דויד אייזנברג
ר' אלתר גדולטר
ר' אליעזר אהרון ברש 
שלמה ליקרמן
אלתר אשכנזי
נחום אשכנזי 

בספר "נחשוני החולה" בפרק השישי -בתי אב כתוב :- 

ר' פישל סלומון :-  מנהיגה הרוחני של המושבה ,הגיע לא"י מבריסק כשליח חובבי ציון במטרה לרכוש חלקות אדמה ולהכשירן לקראת בואן של המשפחות .  האיש אשר אמירותיו   "יסוד ככל שהוא עמוק יותר כך הוא חזק יותר"  "ארץ ישראל נקנית בייסורים " "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה" קבעו את פניה של המושבה לעתיד.  

ר' מנדל פלמן :- " בערב תשעה באב והנה הגיעו למושבה שני שוטרים תורכים ובידם פקודה ממשלתית מודפסת שחור על גבי אדום ,השוטרים נכנסו אל בית המוכתר ודרשו ממנו להדביק את המודעה במקום פומבי. דרישתם נתמלאה ללא ערעור-הפקודה האדומה הודבקה על דלת בית הכנסת של המושבה. איש לא הבין את תוכן המודעה התורכית שאיש מבני המושבה לא נזקק לה אולם התותח עם מספר פצצות המצויירים על המודעה בשרו ברורות כי פרצה מלחמהוכטי ימים קשים ומרים מתרגשים לבוא גם על המושבה העמוסה סבל וצרות צרורות רבות גם בלאו הכי.  באותה השנה הוכללו בגיוס גם בני שש-עשרה והדבר פגע קשה במושבה. מעט הנערים נאלצו להיענות לגיוס וזוכר אני ,הדבר היה בערב שבת הגדול,אותו יום נתכו מטרות עוז. בא שוטר למושבה נגש אל המוכתר וכאן ראוי להזכיר לטוב את ר' פלמן ששמש מוכתר  כל שנות המלחמה ולא אחת נתן גוו לשוטרים האכזריים למרטו ולהכותו וגם עד למאסר הגיע......." 

ר' ישראל אשכנזי -" "ורבות רבות יודע אותו שוחט לספר על נסיעותיו התכופות של ר' ישראל אל ערי הארץ ומושבותיה בעניני קיבוץ כספים לשם עזרה מהירה לפלוני והלוואה דחופה לאלמוני .וראש הנותנים והמלוים וביד רחבה הוא ר' ישראל עצמו "זכורני מספר ש. ברש-הדבר היה באחד מימות החורף והוא עדיין סובל קשה מהרגל שנפצעה בהתנפלות הערבים עליו בשנת תרפ"א. אותו יום בא הביתה והודיע לאשתו שהוא צריך לעלות למטולה לשם איסוף סכום כסף בשביל נצרך אחד-הכיצד -תמהה הזקנה-הרי אתה סובל כל כך מהרגל ובמטולה הרי גדול עכשיו הקור,איך איפה תשתרך בימי גשם אלה על חמור עד מטולה ? הרי תסכן את עצמך ? אל תדאגי ואל תפחדי ואל תפחידי אותי ואני נוסע הייתה תשובתו ונסע. כעבור שני ימים חזר מצונן עד מח עצמותיו ,כשהבהילו אליו את הרופא גלה בו זה דלקת הריאות , "נו ,לא הזהרתיך על כך ?"הוכיחתו האשה , נרגזה ומלאת צער והוא "ראשית  הרי שוב אינני איזה אברך צעיר המחוייב להיות חרד לבריאותו , בן 70 אנוכי ברוך השם ושנית מפי גדולים וטובים ממני שמעתי "ששליחי מצווה אינם ניזוקים" ואני מקווה שהשם ירפאני ויחלימני ואני אמשיך לעסוק בעינייני" וכך היה .הוא הבריא והמשיך"

ניסים בכור אלחדף :- "בכור אלחדיף היה מנהיג מטבעו שהטורקים והערבים כיבדו מאוד. הוא היה אישיות ,משכיל ודיבר צרפתית ,ספרדית וערבית רהוטות. לא אחת שימש בורר בין שני יריבים ודעתו נתקבלה על הכל " "על פקחותו של אלחדף,כבקי בנימוסי המקום שעמדה לו להציל קבוצת פועלים ממאסר,מוסרים את המקרה שלהלן : בשנת 1891 בערך,כשנגשו לבנין הבתים ביסוד מבלי שניתן רשיון לכך מטעם השלטונות, הופיע יום אחד הקימקאם מצפת עם ארבעה רוכבים ואסרו את כל הפועלים שעבדו בבנין. מיד הודיעו לבכור אלחדף שיצא לקראת פקידי הממשלה ושאל לפשר הדבר. הקימקאם הסביר לו שהמאסר בא על חטא הבניין בלא רשיון. מיד הזמין אלחדיף את הקימקאם עם מלוויו הביתה למשתה קפה,כמנהג המקום ובאותו רגע עצמו רמז לפועלים שייכנסו אל החצר שלו. כעבור זמן מה כשהתחיל הקימקאם להתכונן לצאת, מסר פקודה להביא לפניו את האסירים. מיד העירו אלחדיף שהפועלים נמצאים ברשותו הפרטית,בחצר,והוא אלחדיף נתין צרפתי ולכן אם הקימקאם מסכים להוציא אותם מרשותו על אחריותו שלו, לא תהיה  התנגדות מצידו. המושל הבין את הרמז שבדבר ונסתלק משם כלעומת שבא".

משה אמיתי :- " עוד הוא שקוע ראשו ורובו בטרדות המשק והבית ובסידור ההורים הזקנים, האחים והאחיות שהעלה מן הגולה ארצה והנה נתעוררה שאלת מצבה של המושבה עצמה: מנהל אין לה. והאיש משה , באין ברירה מכניס ראשו עמוס הדאגות גם בלאו הכי - בעול החדש , עול העסקנות הציבורית. מעתה באים ימים בהם מתמלא הבית שבירכתי המושבה : אכרים,פקידים,שייכים,שוטרים וכ.. ויש הכרח לקפח את חובות השדה והבית והחצר ולטפל באלה. והאהבה והמסירות ומצויו של כל ענין בהכרח שיתגלו גם בעסקנות זו כבכל הנעשה על ידו,לעצמו ולביתו. כמה מלקות מגלב צורבות ספג גבו של אדם זה בימי המלחמה הקודמת מרשעי השלטון התורכי בעוון "פררים" מבני המושבה. על מדת השכחה העצמית בכל פעם שהמדובר היה על פרס של תגמול מביא הבן עובד את הפרט הנ"ל "הדבר היה כשהעביר הברון את מושבותיו ליק"א (1904) ומאירסון בא לשם כך למושבה וישבו אבא והוא וחברי הועד והתדיינו על סידור ההעברה ומתן פיצויים לאכרים,לזה פרה לזה סוס ולזה סכום כסף. והנה חזר אבא בערב וספר בבית על הנעשה ופועלנו הערבי,אמין, יושב כאחד מבני המשפחה ושומע את כל אותה הפרשה. אך סיים אבא את שיחתו ואמין שואל אותו :-"ומה קבלת אתה , חווג'א מוסא ?" "אני - השיב אבא-אני ברוך השם איני זקוק לכלום" והוא זכר יפה ,לא שכח ,אף לא יכל לשכוח שסוס אחד נפל אצלנו ועונת הקציר ממשמשת ובאה"  ....וכשפרש מהפקידות נשאר חייב למשרד 1200 פר. המשרד ויתר לו על מחצית החוב ואת מחציתו השנייה זקף על חשבונו וניכה את הסכום מתקציב ביתו וכתוצאה נשאר ביתו שבמושבה הבית היחידי עם גג של פח עד היום הזה בעוד שכל שאר בתי יסוד-המעלה כוסו רעפי מרסוליה טובים"

"אלתר גדולטר "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב". 

"שלמה ליקרמן -לא עברו ימים מרובים ושלמה התחיל מפנה את שימת ליבו לצרכי המושבה ומאז נעשה לאחד הפעילים ביותר בועד המקומי,ביחוד גילה ערות רבה לגבי חינוך ילדי בית הספר ולמצב בריאותם שהקדחת הספיקה לערער אותה ביותר. ד"ר יזרעאלית ששמש אותה תקופה רופא המושבה עורר את לבם של ההורים על הצורך בשיפור מצב בריאותם של ילדיהם. בהתייעצות עם ש. ליקרמן ובהשתדלות בפני רופא בתה"ס,ד"ר ברכיהו בפני מנהל ביה"ס צפת,מר ענתבי ומחלקת החינוך-הונהגה קייטנת הילדים בצפת. באויר ההרים המבריא היו מבלים ילדי יסוד שנה שנה את כל עונת החופשה, כשהיו חוזרים אחרי כן מרועננים ומחוסנים ומלאים חדוות חיים."

ר' אלתר אשכנזי  :- "בשנות העשרים לחייו החל אלתר את פעילותו הציבורית במושבה. יחד עם חבריו פעל למען העבודה העברית , לרכישת מוטור לשאיבת מים, נטיעת פרדסי האשכוליות ושטחי ירקות. אלתר שימש כראש ועד במושבה. בחצרו הוטמן ה"סליק"הראשון במושבה. אלתר איש צנוע וענו, נתן את כל כוחו ומרצו להתפתחות המושבה. כשעסק אלתר בענייני ציבור ,עול הבית והמשק היו על אשתו טאובה .

נחום אשכנזי :-  נולד במושבה וסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא הביא למושבה את בשורת ההתחדשות בענפי החקלאות השונים. הוא לא הסתפק בעיבוד המסורתי. שימש כחבר ועד ההגנה של הגליל העליון שלימים הפך להיות המועצה האזורית. היה בין המתנגדים לייבוש אגם החולה. רעייתו טובה הייתה פעילה בהנהלת ויצ"ו בגליל והקימה את סניף ויצ"ו במושבה .

עם קום מדינת ישראל מונו ראשי מועצות ע"פ חוק אשר החליפו את ראשי הועדים והמוכתרים :-
ראשי המועצה היו :-
אלתר אשכנזי
דניאל לובובסקי
יוסף הרדי
גרשום לובובסקי
יוסי מזרחי
גור מזרחי 
יהודה שביט


מועצה מקומית - פרק ב'

                                      הותיקים
 "מן ההרים למדו לשתוק,להיות עדים לשעות ולימים הרי סכנה. לספוג אנקות , לראות מראות אחרים ולידום. מן הסלעים למדו להתהלך בארץ הגבול:"עם רך תתרכך ועם קשה-תתקשה !" אם אבני נגף בדרך - הזיזן והיו לך גדר. אם לא תוכל הזיזן-עקוף אותן. התפתל כשביל בהרים ותגיע למחוז חפצך. מאלוני התבור שהגליל מולדתם למדו להכות שורש באדמת סלע וכי העמיקו שורש-לא סופה מצפון ולא רוח קדים ולא רוחות ממערב ומדרום יעקרום."
"אין הם מקפידים בעברית שלהם,אינם מצחצחים לשונם .ואם מדברים עברית ללא דקדוק ? מאי נפקא מינה ? אם תאמר גן ירק בשני סגלים או בשני קמצים ? העיקר היא הכוונה: הגן ! כן דיברו כשהיו מעטים וכך יוסיפו לדבר עד יומם האחרון. גאוותם על אבני היסוד שהניחו. "אילו לא תקענו יתד כאן-תבנה עיניהם- לא היו מגיעים היום למקום שהגיעו".
אין הם יוצאים לערים הגדולות אלא במקרים דחופים שאין לדחותם. כסלעים הם שאין מזיזים אותם ואין הופכים בהם.ככל אשר ינוחו במקום אחד-כן ייצמדו אליו יותר. החקלאות משאת נפשם מאז ועד היום, בקנאות התמסרו לה.עבודת האדמה, מרעה הצאן ושמירת הגבולין-כחוט המשולש שלא יינתק.
 בשנים האחרונות כשבאו הבנים והנכדים ואמרו :"נקים מוסדות מלאכה לעבודת חוץ !"-נתקלו בהתנגדות הנמרצת של הוותיקים אשר חששו פן תבלע החרושת את המחרשה.... בדברנו על הוותיקים- גם לוותיקות נתכוונו. לא צעירה אחת תקנא בכוחן שלא תש,שישים שנות חיים וארבעים שנות עבודה ולמעלה מזה-לא כל אחת זוכה לכך. עד היום הן עמלות במלוא אונן ומרצן.
בנים ובני בנים הקימו והדור השני אילצם לוותר על כמה וכמה דעות שהיו להם כלוחות הברית. נכנעו לבנים בעניני משק: השימוש במכונות חקלאיות חדישות העלה את המשק שהיה בשפל המדרגה. אלה ,שרצו תמיד בחברה מצומצמת ובדקו ובחנו בקפדנות כל איש שהצטרף אליה , נוטים היו למשק גדול ומאוכלס מאות עובדים,למשק גדול ורחב מידות...."

                                

מועצה מקומית יסוד-המעלה פרק ג'

              רגע לפני הבחירות לרשות המקומית יסוד-המעלה-פרק ג' 

הבחירות המוניציפליות בפתח ואני כהרגלי מחפשת לקשר בין עבר להווה,עיון קצר  בספר " נחשוני-החולה" מביא אותי לפרק הרביעי -"מקום המדינה עד שנת העשור" והמשכו בפרק החמישי "פרקי הוי" בו דנים גם איך תראה המושבה בעתיד, של ישן מול חדש .
                          ימים ראשונים לאחר הנצחון
עם הכרזת שביתת הנשק חזרו לאט לאט החיים למסלולם. השלטון הצבאי עבר לשלטון אזרחי. זכינו לתעודות זהות שלנו. לאחר מכן קם משרד הפנים והוא דאג להקנות שלטון מקומי לכל נקודת ישוב. אז מונתה לראשונה מועצה מקומית ביסוד-המעלה ע"י מנהל המחוז, המועצה המקומית שרתה את המושבה שנה תמימה. לאחריה הוקמה מועצה מקומית נבחרת. http://www.yesud-hamaala.muni.il/


                                  קבלת עולים חדשים למושבה       
      באותם הימים פרץ לראשונה זרם העולים לארץ בשביל אנשי המושבה היה בכך מאורע של שמחה גדולה שכן מאוד רצינו לקבל עולים ועל ידי כך להגדיל את מספר התושבים. (למעוניינים להרחיב בבלוג יש פרק המוקדש לעולים )  http://dubrovinfarmmusium.blogspot.co.il/2013/01/50.html

                                    הגדלת המושבה         

"המועצה המקומית חתרה להשיג אפשרויות להגדלת המושבה .בימים ההם כהן מר י. רוקח כשר הפנים ועל ידו קבלנו 850 דונם על יד המושבה למטרות הרחבה. האכרים אף הם הקציבו למטרה זו שטח של 300 דונם וכך הוקמה הנקודה הנוספת הנקראת הרחבת יסוד-המעלה.במקום זה נמצאים 35 מתיישבים. כל מתיישב קיבל 30 דונם, מזה 15 בשלחין. התיישבות זו הוקמה בהשתתפות הסוכנות היהודית והמעמד הבינוני. בצוע ההתיישבות נעשה ע"י חב' רסקו. נוסף לאלה התיישבו עוד 17 יחידות מן העולים החדשים בהרחבת יסוד-המעלה באותם התנאים.
העולים הראשונים שבאו למושבה התיישבו ביסוד-המעלה גופה מיד אחרי מלחמת השחרור. הם קבלו מן המושבה 120 דונם על יד המושבה,שטח אשר שמש קודם לאדמת גורן. לכל עולה יש 2 דונם מגרש למשק-עזר. בכך גדלה המושבה ב 60 יחידות ובעוד 52 יחידות בהרחבה ."
                   
                            

                                  
                        

 

      

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

בית יהודה ברזני או "יהודה כורדי"

הערב ינשא בחצר האחוזה מור ברזני דור רביעי במושבה  לבח"ל טלי . 
 מור-בנם של יהודה ונעמי ברזילי ,נכדם של נפתלי ושרה ז"ל , נינו של  יהודה ברזני  שנקרא "יהודה כורדי" בפי אנשי המושבה ע"ש מולדתו כורדיסטאן  וכמה שונה סיפורם של מור וטלי מסיפור נישואיו של  סבא רבא יהודה לנערה שושנה לבית מזרחי .

"שושנה הייתה ילידת טבריה אך הוריה הגיעו מכורדיסטאן, נערה בת שתיים עשרה,בעלת עיניים גדולות ושערות ארוכות. בעיני אותו נער נחשבה נערה בשרנית זו ליפיפיה . 
עת פנו יהודה ודודו מאיר להורי הנערה וביקשו את ידה עדיין לא ידעו שבכדי להגיע לשושנה יאלצו להחתך ולהשרט בחוחים המקיפים אותה .
 הוריה סרבו לתת אותה ליהודה. אמנם לבקרה התירו אך לתתה לאותו פרחח  ? לא ולא !!  יהודה לא השלים עם הסרוב ולמרות שדודו הבהיר שאין תקווה לקבל את הנערה לא ויתר זה  והאיץ בדודו לנסות ולדבר שוב עם הוריה. גם נסיון שני נכשל.
עתה החליט יהודה לעשות מעשה......, כעבור כמה ימים נכנסה משלחת של ארבעה מזקני טבריה והפצירו באב שייאות לתת את שושנה ליהודה, האב עמד בסרובו או אז נאמר לו   "יישפך כאן דם...." בשקט כמעט בלחישה נתן את הסכמתו אך ביקש לשוחח עם הנער , במאמץ אחרון ניסה לדבר על לב הנער שיוותר על הרעיון,דיבר על החיים הקשים הצפויים להם ,אך יהודה בשלו  "פת לחם לה ולי , מחצלת וזהו. אין צורך ביותר".
לבסוף לאחר משא ומתן ארוך בו לא שאלו את פי הנערה אם חפצה היא להנשא לו אם לאו ,"לנערה אין דעה" נהגו שדכני טבריה לומר ,  הסכימה משפחתה לנישואין.
 לאחר שבעה ימי משתה שמימן הדוד מאיר עזבו יהודה ושושנה את טבריה ועברו ליסוד-המעלה ,השנה 1887.
יהודה היה תמיד הראשון להושטת עזרה,הן ליחיד והן לציבור...... והוא הדין גם בשמחות של מצווה שיהודה היה גם המזמין את הקהל וגם העומד עליו ומשרתו.."


הדברים מובאים בספרים "מנקרות צורים"סיפורו המופלא של יעקב ברזני  (רזיאל ממט/אבי בלייר)בהוצאת משרד הבטחון  ו"נחשוני החולה" ליובל 75 של המושבה .

לא נשכח לציין את סבא בן-ציון וסבתא פרידה בלומברג זכרונם לברכה שהיו ניצולי שואה והגיעו למושבה בשנת 1949.
גילוי נאות , בן ציון אחד האנשים האהובים עלי במושבה בעל חוש הומור מיוחד ויוצא דופן היה חברם הטוב ביותר של הורי , פרידה הייתה בת שיח וסוד של אבי לאורך שנים ,הרקע התרבותי ממנו  הגיעו (פולין) והמאורעות שהם חוו בשנות המלחמה היו בסיס איתן לחברות. 
נפתלי ושרה ברזני