ענף המכורה (כוורות הדבש)

יעל שביט

לקראת ט"ו בשבט ובכל נטיעה שאתם עושים בגינה הפרטית או הציבורים, חשבו על צמחים שיחים ועצים "צופניים"- כאלו שיש בפרחים שלהם צוף ולא עוד עץ נוי שלא מוסיף לסביבה. מזון לדבורים הוא הפרוייקט העולמי הבא לאחר שנכחדו שליש מכמות הדבורים בעולם מאחר ואין להם מספיק מזון.באיין דבורים = אין גידולי חקלאות= אין מזון מהצומח!ל תגידו שלא אמרנו!  

http://www.themarker.com/news/1.1586481 

בעקבות השיתוף בדף הפייסבוק של יעל-תקשורות ועקב חשיבות הנושא העלתי את פרק ענף הכוורות במושבה .  בנימה אישית אוסיף כי אני אינני ממיטיבות הגינון(בלשון המעטה) אך בכל שנה כשמעירים לי מדוע אינני עודרת את פרחי הבר (החרציות, החרדלים,הדרדרים  פעם עוד היה גם הפרג )שבקדמת הבית עוברת בי מחשבה של :מדוע לעקור את פרחי הבר, האם בכדי לשתול פרחים אחרים ?  גם עוזרים לטבע גם חוסכים בהוצאות .(הניה)

                                  ענף המכוורת ביסוד-המעלה       

 " מבצעי המפעל החדש, היו מספר צעירים מבוגרי מקוה ישראל שנתארגנו לחברה קואופרטיבית לביצוע מפעלים חדשים במשק,בצורה שיתופית. המפעל הראשון בשנת 1927 היה - מכוורה משותפת לכל המושבה, גם חברת פיק"א השתתפה בה על ידי סכום כסף שהכניסה לשם רכישת מכשירי העבודה כגון:מכונת רדיה,מדפים,מזלגות רדיה,וכו'.כמו כן נתנה פיק"א תקציב לקנות חלות דונג מלאכותיות. החברים מצידם,הכניסו את סכום הכסף לקניית הכוורות. העבודה התנהלה על ידי אחד החברים כמומחה למקצוע "סביבת המקום ,-מסביר מר נחום אשכנזי(נכדו של ר' ישראל אשכנזי,מורם ומדריכם של חלוצי יסוד המעלה בעבודה החקלאית) מתאימה ביותר לגידול דבורים ושלוש רדיות נעשות כאן משלושה מיני דבש המופקים משלושה מקורות : א) רדיה של פרחי שדה שונים-דבש מעורב. ב) רדיה של דבש פרח מיוחד של הדרדר הנותן יבול טוב ודבשו סמיך וטעים ביותר,  http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=111 ג) רדיה בחודש יולי מדבש פרחי הימבוט הגדל בשפע באדמת יסוד והסביבה. אפילו מיהודה נודדים הנה כוורנים לרדות את דבש הימבוט. http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=345  קיימת גם רדיה רביעית-אכרי יסוד מעבירים את כוורותיהם לקרבת בצת החולה ורודים רדייה אחת מפרחי הבצה של סוף הקיץ,כשהמים שוקעים ומתהווה שם צמחיה דבשית עשירה מאוד,אולם רדיה זו כפופה לתנאים מיוחדים,הואיל ויש שנים שהצרעות מרובות בהן מאוד והן משמידות את הדבורה התרבותית.                                                        ביסוד נמצאים-מוסיף נחום-חובבים מקצועיים מיוחדים לענף המכוורת הואיל והסביבה מתאימה ביותר לענף זה.

והרי תולדות מכוורת אחת ביסוד-המעלה: הדבר היה בשנת 1925,בחודש מאי,כלומר כשנתיים לפני הווסד המכוורת המשותפת. יום אחד יצאו הורי בשעת נופש אל חורשת האקליפטוסים הסמוכה והנה נתקלו בנחיל דבורים אחד החונה על ענף אקליפטוס. כיוון שחששו לרוץ הביתה ולהביא כלי לאספו שמא יעוף בינתיים משם,הסירה אימי מעל ראשה את המטפחת ואבא ניער לתוכה את הנחיל וכך הביאוהו הביתה.אותו זמן עדיין לא היו לנו כוורות עץ מודרניות. הכנסנו את הנחיל לתוך כד-חמר, מיוחד לדבורים,כנהוג אצל השכנים ועוד באותה שנה התנחל הנחיל והעברנום לעוד כד. לקראת העונה השניה,המתחילה באביב,הכינונו כורות עץ מודרניות וכשהנחילים בשני הכדים התחילו להתנחל היינו מאספים את הדבורים ומכניסים אותן אל הכוורות המודרניות וכך יצרנו כבר בשנה השניה למציאת הנחיל הראשון חמש כוורות מודרניות אותן הכנסנו אחרי כן לחברה המשותפת. 

הפעולה המקצועית בחברה שלנו התנהלה על ידי אחד החברים כמומחה למקצוע,העבודה במשך שתי שנות קיומו של המפעל הצליחה לכות את כל ההוצאות,להחזיר את הקרן וגם לספק מספר מסויים של פחי דבש לכל אחד ואחד מהחברים. מפעל זה שמכמה סיבות טכניות נתפרק ממבנהו השיתופי ,המשיך וממשיך עד היום להתקיים במפורד אחרי שכל אחד מהחברים קבל את מספר כוורותיו לרשותו הפרטית"    מתוך הספר נחשוני-החולה ליובל 75 של המושבה . 

  ביסוד-המעלה המשיכו בענף זה לכל אורך השנים ,עשו חיל שלמה ומרים(לבית ברש"ח)גדולטר שהדבש שלהם היה ידוע בטיבו ובטעמו, גם יונה מזרחי הפיק דבש איכותי. היום עם ממשיכי ענף הכוורות במושבה נמנים צעירים ממשפחות הותיקים בשילוב משפחות שהצטרפו ברבות השנים למושבה .

 

 

הצהרת בלפור

 אין צורך להכביר במילים על הצהרת  בלפור אך בכל זאת אצרף קישור http://www.amalnet.k12.il/meida/history/hisi1068.htm
כהרגלי אני מביאה מזכרונותיהם של ראשוני המושבה מתוך הספר "נחשוני החולה"

                            עם כניסת האנגלים

משנכנסו האנגלים ליסוד-המעלה , מספר שלום ברש רבתה בייחוד שמחתו של ר' פישל סלומון ואף על פי שעדיין לא ידע כלום על הצהרת בלפור, חזק היה בטחונו , ששינוי יסודי לטוב עומד לבוא במצבו של היישוב. אותו זמן הופיע ביסוד-המעלה קצין  המחוז , מיור הרינגטון וכששאל למצב הבטחון השיבו לו שהשכנים האלז'ירים שומרים כאן. 
שאל ,כמה הם ? השיבו לו, שהעיקר כאן לא השמירה וכמות השומרים , אלא קבלת הכסף וזה בלבד כבר מספיק שלא יעיז שום גנב או שודד לחדור אל המושבה. מייד הזמין אליו מיור הרינגטון את תושבי תליל (האלז'ירים) והתרה בהם שמעכשיו שוב אין מקום לקבלת דמי שמירה אחרי שהשלטון על הארץ עבר לידי הבריטים ושמעתה אם יקרה ביסוד-המעלה מקרה של גניבה או בדומה לזה, הרי האחריות נופלת עליהם. במקרה של אי ציות צפוי הכפר שלהם לכליה. מייד נשתלט שקט מוחלט בכל הסביבה ההיא .

 **  עד להיכן הגיע פחדם של המוני הערבים מפני האנגלים תעיד העובדה דלהלן : פעם ניגש נער אחד אל האיכר אייזנברג שהייתה לו חנות במושבה והושיט לו חפיסת סיגריות. זו מאין לך ? שאלהו האיכר . גנבתיה ממך פעם , כשסדרת חפיסות סיגריות בחנותך , ולמה אתה מחזירה לי ?? ,  מפני שהאנגלים מקצצים את הידיים לגנב כשתופסים אותו , הייתה תשובתו של הנער .

כמובן שהפחד והחשש מפני האנגלים לא נשמר לאורך זמן .
 " הגבולות שנקבעו לפי הסכם סייקיס-פיקו הידוע בין סוריה ארץ המנדט של צרפת לבין "פלשתינה" ארץ המנדט של אנגליה טרם נתבררו.   הצבא האנגלי אשר שלט בארץ עד למעבר למטולה ועמק עיון ,עזב פתאום את האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחורי יסוד-המעלה צפונה, כל עמק החולה עד אחר המושבה מטולה ועמק עיון וצבא צרפת לקח את מקומו.
 אז מרדו הבדוים יושבי עמק החולה בצרפתים והתנפלו על הצבא וגרשו אותו עד להר חרמון.
כל הארץ בין ים סומכי (ימת החולה) ובין הר חרמון נתפשו בידי הבדוים המורדים. אנרכיה נשתלטה בכל הסביבה. גדודים גדודים עלו שודדים על כפרי הנוצרים לשלול שלל ולבוז בז......
"אותו זמן מוסר ש. ברש , חידשו אנשי יסוד את תביעותיהם מפיק"א בדבר שיפור מצבה של המושבה, בייחוד הבניינים, ההנהלה בפריז אמנם נענתה והקציבה סכום נכבד אך הפקידות המקומית לא מיהרה להשתמש בתקציב.
 הפקידות פנתה אל מושל המחוז בבקשה לסקור את מצב הבטחון במושבה על מנת לקבל החלטה האם כדאי להשקיע סכומים גדולים לשיפורה. תשובת המושל הייתה שהוא איננו רואה הצדקה לעבודות שיפור בגלל ההתנפלויות שבאות מעבר לירדן.
  אז באה הצעה  מצד פיק"א להעביר את המושבה אולם המושבה לא קיבלה הצעה זו ודחתה אותה על הסף , לא רק זאת אלא הגישו הצעה נגדית לפיתוח והכשרה.

ההתעוררות הגדולה שהביאה בכנפיה הצהרת בלפור , מציין מר אלחדיף , הכניסה למקום ,כמו בכל הארץ כולה שאיפות ותקוות שבעצם יסודן כבר נשאו את גרעין האכזבה ואכזבות מהסוג האמור , סכנתן אולי חמורה מסכנת השפל שבימים האחרונים מלפני המלחמה , אז קיוו בכל זאת לאיזה שינוי לטובה מתוך ההכרה שלאחר שהמשטר התורכי יסתלק ומשטר אירופי מתקדם ישתלט על הארץ , תבוא הרווחה לכל. עם האכזבות והצרות והמצוקות שבאו עם המשטר החדש , נסגר כאילו האופק ולא ידעו אנה לפנות ובמי ובמה להאמין

מצב הבטחון כפי שראינו היה רע אבל שבעתיים רע היה המצב החמרי. שיטת העבודה הפרימיטיבית לא נשתנתה, תנאי החיים נתייקרו , האכרים נאלצו להגדיל את הוצאותיהם בעוד שההכנסה נשארה דלה כשהייתה. ולא עוד אלא ששיטת המיסים שהייתה נתונה להמתקת ה"בקשיש" בימי התורכים , התגבשה בימי השליט החדש שהוציאה אל הפועל לכל פרטיה ודקדוקיה.
 מצב זה הוא שהמריץ את האכרים לחפש כאמור אחרי דרכים חדשות בעבודה

תקופת הפקידות של הברון ושל איק"א - אחרי החגים

   חודש אוקטובר והחגים חלפו  עברו  מבלי שהתפניתי לכתוב אבל כמו שאומרים "מוטב מאוחר מאשר...."
                                                  פעמי הנצחון

"בשולי שנת  תרע"ח , ממשיך וכותב גרינקר , נתקבלה פקודה מהמיור ויידנר שהיה אז בקושטא ובתור מהנדס שמש מנהל כללי של עבודות היבוש שנעשו אז ע"י הגרמנים בסוריה ובארץ ישראל , לסכם את עבודות המדידה ולהיות מוכנים לעזוב את יסוד-המעלה. הידיעה על אותה פקודה נתקבלה אצלנו כבשורה רעה ועוררה בנו דאגה לימים שהגרמנים יעזבו אותנו, אולם מעניין שהמהנדסים עצמם נחמו אותנו באמרם שפקודה זו משמשת אות לכיבוש האנגלי המתקרב ובא. ואמנם ימים אחדים לפני יום הכיפור של שנת תרע"ח הופיע ביסוד-המעלה המיור ויידנר בכבודו ובעצמו והתחיל מאיץ במהנדסים לכלות את הסיכום של עבודתם ואף ניגש לחיסולם של הרכוש והמשק שלהם.
אחרי יום הראשון של חג הסוכות נתקבלה פקודה להעביר חלק מחפציהם לסמך.אחד המהנדסים ואני נסענו עם החפצים כדי להעבירם לסמך בדרכם לקושטא אולם משהגענו לטבחה , פגשנו בצבא הגרמני שנמלט ונסוג מן המערכה ועל פי עצתם השארנו את כל הכבודה אשר עמנו בטבחה וחזרנו למושבה. בדרך הסביר לי המהנדס הגרמני את רצינות המצב.  לכם היהודים , אמר , אין מה לפחד פרט אולי בזמן המעבר שבין מלכות לחברתה אולם יש לחשוב שזמן זה לא יימשך אלא ימים אחדים ואולי רק יום אחד , שאם הזמן הזה יימשך יותר - תסבלו  מהערבים , שתתעורר בהם התשוקה לזכות בכח ברכוש היהודים.
חזרנו ליסוד , ארזנו את יתר הכלים ובעיקר את המפות והשרטוטים ובעגלות העברנו את הגרמנים עם יתר החפצים למשמר-הירדן. בדרך למשמר פנה אלי צולר ואמר בהצביעו על אות הצטיינות שהייתה צמודה אל דש מעילו"את זאת יבלתי ממפקד הגדוד הרביעי בקושטא אשר עליו נימניתי, קבל אותה וכשתראה את האנגלים השליכנה אל הים שלכם. עם דברים אלו נפרדנו.
ביום הושענא רבה שנת תרע"ט ,כמעט גמר הקהל את תפילת ההושענות והחזן קרא "קול מבשר , מבשר ואומר, - בא באמת המבשר בדמות האכר פרידמן , איש ראש-פינה, רכוב על סוס ובפיו הידיעה שהאנגלים כבר הגיעו לגבולות ראש-פינה. אותו יום אחר הצהרים נכנסו ליסוד-המעלה הרוכבים הראשונים של הצבא האוסטרלי שקבלנום בשמחה וביין.
בליל שמחת תורה היינו עדי ראיה למלחמה עצמה שנמשכה עד חצות בין הצבא האנגלי לבין הצבא התורכי שהתרכז במשמר-הירדן מזרחה. כידוע , היו תוצאות מערכה זו לטובת האנגלים הכובשים.
אותו זמן מעיר בקשר ליום הנצחון הזה שלום ברש , כשנזדמנתי עם מר משה אמיתי , שאלתיו מתוך סקרנות: הגידה לי בבקשה, הזכור לך פסק דינו של ר' פישל על התורכים אחרי אותה מכה שקבלת ?? - זכור ושמור -,השיב אמיתי מתוך חיוך שבהסכמה.  "תמותת רשע רעה" עניתיו ואמרתי אחריו , כן ייכלו ייאבדו כל רשעי העולם הגלויים והמוסווים המתנקשים בחייו של עם ישראל"


כל הכתוב ועוד מובא מהספר "נחשוני-החולה " תולדות יסוד-המעלה ליובל 75 של המושבה  מאת א.מ.חריזמן

ובנימה אישית : כפי שכבר סיפרתי בעבר אני בת לניצולי שואה , אבי שמואל(סשה) היה בן לקהילת צ'נסטוחובה  פולין , ראשית אבדנה של קהילה מפוארת זו, ביום הכיפור  עת נכנסו הגרמנים הנאצים לבית הכנסת והחלו באיסוף האנשים והעברתם לגטו  ועד למוצאי שמחת תורה בה מצאה קהילה זו את סופה.
לאורך שנים  בכל שנה ביום שלישי הראשון  שלאחר שמחת תורה נערכה אזכרה בבית העלמין נחלת יצחק תל אביב שם הוקמה מצבה לזכרם.  אבי ז"ל נפטר ביום הכיפור 38 שנים לאחר אותו היום בו נלקחו הוריו ומשפחתו.

יובל 75 לקיבוץ חולתה

    בימים אלו מציין קיבוץ חולתה השכן יובל 75 לעלייתם על הקרקע ,לרגל המאורע הלכתי לנבור בספר היובל  75 של המושבה יסוד-המעלה , מצאתי מספר איזכורים  וחלקם אני מביאה בפניכם. ברבות השנים היו חיכוכים רבים בין שני היישובים אם על רקע אידיאולוגי, פוליטי ,אם על רקע של פרנסה וזכויות דיג , מי יודע ? מי זוכר ? 
 החשיבות של ההתיישבות בעמק החולה על שפת האגם על פיסת אדמה זו למרות ואף על פי כל הקשיים ולכל אורך השנים הוא המסר החשוב אותו עלינו להנחיל לדורות הבאים .
          
"   חמש השנים הבאות מ 1930 ועד 1935 היו שנות בצורת קשות . האיכרים נאבקו בפורענויות בשארית כחם וכל תקוותם שמו בייבול האשכוליות. הפועלים העבריים שנתמחו במקצוע החקלאות ,התחילו עוזבים את המקום ועוברים למקומות אחרים , מושכים יותר.את מקומם לקחה עד מהרה פלוגת של בית"רים שעבדו כאן בתנאים קשים מהקודמים להם, לא ניתנה להם כל עזרה מן החוץ כגון שרות רפואי מסודר וכו' אף על פי כן , המשיכו הבית"רים את עבודתם ביסוד-המעלה ,אלא שבצדה של העבודה התחילו הללו לפתח במושבה את האידיאולוגיה הרביזיוניסטית ורוב הנוער המקומי שנטה יותר להסתדרות , הלך והזמין פועלים מהנוער של תל-חי על מנת שיעבדו ביסוד-המעלה ומקום משכנם יהיה בנחלת הזכיון שעל שפת ים-החולה. מאותו נוער נוסד אחרי כן הקיבוץ הידוע חולתא  השוכן על שפת החולה והענף המשקי היסודי שלו-הדיוג ."

http://www.hadgama.info/hulata/wp-content/uploads/2010/08/hulatahistory_roni.pdf 


  מאורעות שנות תרצ"ו-ט (1936-1939)
"מר יעקב אלפסי מצעירי המושבה מספר :המושבה הייתה בלי עזרה,הידיעות המחרידות מהיישוב הלכו וגברו כבשורות איוב,רבתה הדאגה במקום. תושבי המושבה נאלצו לשמור ...
הדבר היה באלול תרצ"ז,הפורעים התקיפו את הפועלים עם קטיפת התירס לרגלי הרי נפתלי ,הייתה התנגשות אולם לחדור למושבה לא הצליחו. בשנת תרצ"ח פנה אלי מר נחום הורוביץ ממשרד הזכיון למושבתנו בבקשה להמציא לו שני שומרים לשמור על הפועלים העובדים בקצה על יד הירדן ,אני ודוד מזרחי יצאנו לשמירה שם שמרו גם הפועלים מחולתה ושומר אחד מכפר-גלעדי,דב זגורי. היינו מפליגים בכל יום בסירת מנוע על פני ים החולה, ביום שלישי 18/10/38 בשמחת תורה הותקפנו על ידי ששה פורעים שארבו לנו מבין קני הגומא,הם פתחו עלינו באש,מצבנו היה מסוכן ביותר כיוון שהיינו גלויים מכל צד על פני המים בעוד שהפורעים נמצאו מוסתרים, למזלנו היה החוף שם גבוה במטר מעל המים,דחפנו את הסירות אל החוף ויצאנו. מצאנו קו הגנה נמוך מהחוף במטר וזה גרם לכך שהכדורים היו מתעופפים מעל לראשינו. התנגשות זאת עלתה לנו בשלושה פצועים שהכדורים פגעו בהם כבר עם פתיחת האש ואלה הם : המהנדס ליובא ,שמעון ניסנוב וברוך דיאמנט אולם הדפנו את ההתקפה והמשכנו לשוט בים החולה. "

ט"ו באב - יום טוב לקניה (רכישת אדמת המושבה)

     על עצם יום הקניה בט"ו באב תרמ"ג - מוסרים מפיו של ר' פישל , שבכוונה קבע את הקניה לאותו יום כדי לקיים את אמרת חז"ל : "לא היו ימים טובים כיום חמישה עשר באב".
היו אמנם אנשים בצפת שהזהירו את הצירים כי הנחלה היא בבחינת אליה וקוץ בה שכן ביצת החולה קרובה למקום. הנה ,ילדי הבדווים ילידי המקום כולם אחוזי קדחת,פניהם ירוקים וטחוליהם נפוחים... אולם הצירים וביחוד ר' פישל סאלומון לא אבו לשמוע: מה להם ביצה, מה להם קדחת ? הצפתים הללו היו בעיניהם כמרגלים מוציאי דיבה. הלא הם כידוע,שוטמים את רעיון ישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה , שמא יזיק הדבר ל"חלוקה". בודאי כל חפצם לרפות את ידי הבונים.
"ואם תאמר הבדווים ? הבדווים אינה ראייה. כלום נחיה כבדווים הללו , המתגוללים בצריפים של קש וגבבא , המתבוססים ברפש הם ובהמתם יחד ומכלכלים נפשם בלחם דורה ? אנחנו נבנה לנו בעזרת השם, בתי אבן לשבתנו ורפתים לבהמותינו וחיי אדם נחיה - חייהם של אנשים מן היישוב ונגע לא יקרב באהלינו בעזרת השם...."

ורבי פישל לא העלה כלל על דעתו , כי הוא ושאר המתיישבים איתו עתידים גם הם להתגולל זמן רב בצריפים ועל פת - דורה ישישו וישמחו כמוצא שלל רב , והמלריה לא תשים פדות בין יהודי לבין בדווי "

מתוך הספר "נחשוני החולה" תולדות יסוד המעלה ומייסדיה מאת א.מ. חריזמן  , כונס ע"י יהודה גרינקר הוצא ע"י המועצה המקומית יסוד המעלה ואגודת מי מרום

מי אני ?

  ראשית כל אציג את עצמי , קוראים לי הניה  ואני מנהלת את אתר המורשת של המושבה יסוד-המעלה באחוזת דוברובין.

  גילוי נאות-אינני שייכת למשפחות הוותיקות ,אני בת לעולים חדשים  ניצולי שואה אמא מגרמניה אבא מפולניה, הם  הכירו  במחנה העליה סאן סאמש מרסיי צרפת ,שם גם נישאו ע"י רב ממרוקו (הכתובה בכתב יד עדיין מעוררת התרגשות) , משם עלו לישראל  באוניה "נגבה"  חובקים  בזרועותיהם תינוק (אחי הבכור) והריון מתקדם (אחותי ז"ל), כל שאיפתם התמקדה  בלהקים משפחה ולבנות חיים במדינת ישראל .

בחודש ינואר גשום וקר שנת  1950 הגיעו למושבה והצטרפו להוריה של אימי ולאחיה הצעיר שעברו למושבה מהמעברה בצפת (הם הגיעו ב 1949).

 כשאימי מתארת את הדרך מנמל חיפה ליסוד המעלה באוטובוס המקרטע ,את התחושות  ואת הזכרון הראשון בהגיעם למושבה  (התבוססות בבוץ עד לברכיים) זה חוויה של  "מנהרת הזמן" .

ביסוד המעלה עברה עלי ילדותי . נעורי עברו ב"כפר-הירוק" ואהבתי כל רגע  בכפר,  אח"כ המסלול של צבא , עבודה , חיים בעיר הגדולה וכמובן אמריקה .

 

 כשהתחלתי את עבודתי באתר לפני 24 שנים  לא ממש הייתי מחוברת לסיפור המושבה הרגשתי יותר מחוברת לסיפור הדוברובינים  (הכרתי את הבן יצחק,את הנכד יעקב והנין אפרים)  הוא ריתק אותי וגם הרגשתי מחוברת יותר לעצם היותם "זרים" בקהילה המקומית ,מי שקרא את הכתבה עם איש התקשורת גבי גזית בידיעות אחרונות (1991/2)  על חייו  וחיי הוריו בכפר יהושע יבין בדיוק על מה אני מדברת.

בנוסף לא כל כך הבנתי איך אני אמורה להעביר את הסיפור שהוא בעצם לא הסיפור שלי , יש ותיקים ויש ותיקות שרוצים לעסוק בעניין ומי אני  לספר את סיפורם  ???

 עברו חלפו להן השנים  ואני מצאתי את דרכי ואת הנישה שלי איך  לספר את הסיפור המרתק של המושבה הותיקה הזו ומייסדיה  ואת הסיפור של דוברובין ,  גיליתי שלעצם היותי בת לעולים יש יתרון בהסתכלות אחורה - אני פטורה מחשבונאות  והתחשבנות .

בנוסף לכך  התחלתי  ל"הכיר"  את הדמויות ולהעריך את פועלן  ,  לפעמים אני שומעת מאנשים שונים בהווית השימור והמורשת את המשפט    "הסיפור של יסוד לא מעניין ,עוד מושבה "  ואני חושבת לעצמי : איזו בורות ואטימות .

בבלוג הזה אנסה להביא  מקצת מהסיפורים  והמאורעות במושבה בעבר ובהווה ,בעיקר אתמקד בסיפורי הנשים החל מימי העלייה הראשונה דרך קליטת העלייה בשנות ה 50 עת הוקמה המדינה וכלה בשנים האחרונות.  

נשות המושבה - מילכה פלמן לבית וייסל ז"ל

 כפי שכבר ציינתי בפרקים הראשונים של הבלוג עניין אותי לחשוף ולהחשף לדמויות הלא נודעות של המושבה ובעיקר לנשים "הגיבורות האמיתיות" ( בעיני)  של סיפור ההתיישבות

ככל שאני קוראת , אני מבולבלת יותר ,מצד אחד אני רואה שהתיחסות החברה לנשים "עקרות הבית", אלו שלא בוחרות בקריירה או אלו הבוחרות לקחת פסק זמן מהמרוץ  לא השתנתה בהרבה .  לחילופין , נדמה לי שאנשי העלייה הראשונה הבינו  שאלמלא נשותיהם הם לא היו מגשימים את חלומם  אך עדיין הנשים המוזכרות בהסטוריה הן  הלוחמות,הגיבורות,המרגלות וכ.. ואילו הנשים ה"רגילות" שאלמלא מעשיהם הפשוטים והיומיומיים לא היו זוכים להגשים את החזון  ומצליחים לתקוע יתד ויסוד נשארו עלומות  .
אני בוחרת כאן להביא אסופה של  סיפורים "קטנים" והתמודדות גדולה עם החיים .
כפי שהבטחתי אני מעלה היום את דברי נחמה אלעזר פלמן נכדתו של ר' מנדל הכהן פלמן ממייסדי המושבה , היום נחשף לחיי אימה ז"ל מילכה פלמן לבית וייסל  ומתוך כך נלמד על חיי נשות המושבה .
                                                   אימי זכרונה לברכה 

אימי , מילכה פלמן לבית וייסל ז"ל היתה אישה נאוה וחסודה ,ענווה הייתה. משחר נעוריה נשלחה ע"י אמה ,בתיה וייסל לאחר מות אביה ,לביירות לעבוד אצל דודה דוד וייסל,אחי אביה שהיה לו בית מלון בבירות. עבודתה הייתה קשה ומפרכת, היה עליה להסיק את התנורים שהרתיחו את הכביסה של המלון.
פעם פרצה סופה וגרמה לשריפה גדולה והאשימו אותה שלא שמרה מספיק על האש ושלחו אותה לשמש כמשרתת בביתו של אחד מעשירי יהודי קהיר במצרים. שבע שנים עבדה אימי במצרים ואח"כ שלחו אותה ברכבת מאלכסנדריה לצמח לבד בין ערבים ותורכים אבל חזקה ואמיצה הייתה וידעה לשמור ולהגן על עצמה.
כשחזרה ליסוד למשפחתה , היו עימה 20 לירות מצריות,שכר של 7 שנות עבודה ששימשו לנדוניה שלה לנישואיה עם אבי.
קשים מנשוא היו חייה , אבא עבד בפלחה ואת כל עול הבית הטיל עליה.  משכימה הייתה עם שחר ולשה את הבצק לאפיית הלחם , מכינה סנדוויצ'ים לאבא בצאתו לעבודה ולנו הילדים לבית-הספר.
לאחר מכן הייתה יוצאת אל החצר לטפל בתרנגולות,להושיב את הדוגרות על הביצים ולא פעם היו לה מפגשים מאוד לא נעימים עם נחשי הצפע שהתנכלו לעופות וגם לביצים.
כשגמרה את העבודה בחצר הייתה נכנסת למטבח ומכינה את כיכרות הלחם בתבניות לתפיחה. מים זורמים לא היו לה והייתה נושאת מים בפחים מהבאר של השכנים ומסננת אותם לתוך כד ענק של חרס שהיה עומד במטבח.
את התבניות עם הבצק שתפח בינתיים הייתה לוקחת לטבון הלוהט שהסיקה ערב קודם עם מוץ שסחבה על גבה וגזרי עץ עבים שהניחה מתחת למוץ שישמשו לה גחלים לכיריים. הכיריים היו בנויים מלבנים , למעלה היו שני חורים להנחת הסירים על הגחלים ובחזית שני פתחים להוצאת האפר.
במטבח היה מן שולחן עבודה גדול שעליו מדיחה את הכלים ומבשלת את ארוחותינו הדלות שהיו לרוב מורכבות ממרק שעועית עם כדורי סולת או מרק עדשים (מג'דרה).  את הלחם שהוציאה מהטבון הייתה מביאה למטבח , חלק מכיכרות הלחם הייתה שומרת למשפחה וחלק מוכרת לפועלים שעבדו במושבה כדי שיהיו לה כמה גרושים לקנות כמה מצרכי יסוד להכנת האוכל. גם ביצים הייתה מוכרת לאנשי קיבוץ חולתה.
לאחר ארוחת הצהריים ורחיצת הכלים הייתה אימי יושבת לתקן את בגדינו שלא היו רבים ואת הגרביים וגם את התיקים שלנו של בית -הספר שהייתה תופרת לנו משארית בד של מזרונים שהיה תופר לנו הרפד "מלחם" מראש-פינה. את התיקים הייתה תופרת עם מכונת יד שהייתה מניחה על השולחן. עם ערב הייתה מכינה את עששיות הנפט ומדליקה שיהיה לנו אור להכנת השיעורים.
פעם בחודש היה אבא מעמיס את החיטה על העגלה ויוצא עם שחר לטחנת הקמח. שבוע לפני כן הייתה  אמא יושבת בלילות ומבררת את החיטה וכשהיה מביא את הקמח הייתה יושבת שעות ומנפה את הקמח מן הסובין.
 כל ערב הייתה מוצאת לה שעה זמן ללכת לבקר את אמה ואחיותיה. רק בשנת 1945 דאגה אגודת ויצו ביסוד-המעלה להביא אופה ולפתוח מאפיה כדי להקל על נשות יסוד-המעלה. כשנתיים לאחר מכן בשנת 1947 הגיע גם חשמל ליסוד , אמנם רק לכמה שעות ביום אך זה הקל הרבה על הנשים.
קשים מאוד היו חייה. כל שנה הייתה מסיידת את כל הבית לקראת הפסח ומורידה את הטיח העליון של הכיריים ןמטייחת מחדש עם חול וסיד והאצבעות שלא פעם היו נפצעות מהסיד.
גם הקדחת לא הקלה לה את החיים. מדי פעם היה אחד מאיתנו חוטף את המחלה הארורה הזו והיא הייתה מנסה להקל עלינו.
אחות הייתה לנו ,אהובה שמה , שקיבלה בגיל צעיר גידול בראשה ואימי עלה"ש לקחה אותה לטובי הרופאים בארץ בירושלים ותל אביב ומאחר שלא ניתן היה להצילה , החזירה אותה הביתה וטיפלה בה במשך שנה עד שנפטרה.
גם אחי שמעון  שנרתם מגיל שש עשרה לעזרה בפרנסת המשפחה ויצא לעבוד בגדר הצפונית ולאחר מכן התגייס למשטרת הישובים והיה נוטר וכשפעם נפל למשכב וחלה בדלקת כליות ושכב חודשיים בבית דאגה לסעדו ולשמור על הדיאטה שדרש הרופא.
כזו הייתה אמא שלנו שעבדה כל כך קשה ותמיד מצאה זמן לטפל גם בבעיות שלנו. למשל זוכרת אני כשהייתי צריכה להכנס לבית הספר לכיתה א' והייתי מאוד קטנה רזה וצנומה והמורה מלכה שליסל לא רצתה להכניס אותי לפחות לשליש הראשון של השנה ואם זה יהיה קשה לי שתחזיר אותי לגן ואמנם אני התאמצתי בכל כוחי כי פחדתי שיחזירו אותי לגן והתוצאה הייתה טובה.
כן, כזו הייתה אמא שלנו , אף פעם לא שמענו ממנה תלונה על חייה אלה שהקדישה לאבי ולנו הילדים. כך זוכרת אני אותה היום ביום הולדתי ה - 70 , יהי זכרה ברוך ונשמתה עדן.

נכתב ע"י נחמה אלעזר פלמן  30/12/2001  שתבל"א


ואני מוסיפה :  מאז נכתבו הדברים  נפטר אחיה שמעון , סבה של הכלה רעות , איכר בכל  רמ"ח אבריו , אב וסב גאה לבנותיו ,נכדיו ונכדותיו .  איש נעים הליכות  ואוהב זימרה.
אח נוסף מנחם מנדל  היה אף הוא איכר , עובד אדמה והיה גם  אחד מחברי קבוצת  הדייגים "רשת" של אנשי יסוד- המעלה שעסקו בדיג עד לייבוש אגם החולה , עד יומו האחרון עסק בדייג להנאתו בתעלות . בכל פעם שיצא לדוג  ובעיקר בערבי חג ומועד  זכר את נשות חבריו הדייגים שהתאלמנו ודאג להניח דגים על שולחן החג( גילוי נאות - גם אנחנו זכינו לאכול מדגים אלו בזכות היותו של אבי ,דייג חבר "רשת") זכה  לגדל שני בנים אך לא זכה להכיר את נכדיו ונכדותיו.   

עונת החתונות-משפחת פלמן

עונת החתונות באחוזה החלה ,ששון ושימחה וכל זוג מבורך למזל וברכה.  לפני כשבועיים נערכה באחוזה חתונתה של רעות קורן  בתם של יוסי וסיגלית   ואני מנצלת את הארוע בכדי להעלות ולספר את סיפורה של משפחת פלמן  ממייסדיי המושבה יסוד-המעלה אליה משתייכת הכלה  רעות  ולאחל לה ולבן זוגה שחייהם יהיו רצופים רק אור ושמחה .
הדברים מובאים מפרי עטה של נחמה אלעזר פלמן דודתה של אם הכלה ואני מודה לה על שאיפשרה לנו לחלוק זאת עם הציבור .
      
                     סבי רבי מענדאל פלמן ז"ל 

"כפי שסופר מפי אדון יוסף אורנשטיין  ז"ל , ר' מנדל הכהן פלמן ,עלה לארץ ישראל בשנת 1882 עם אביו ר' אברהם הכהן פלמן ,יחד עם הפלג השני של המשפחה שנשארו ביפו וידועים היום "כחלוצי הפרדסנות העברית בארץ ישראל". ר' מנדל ואביו חשבו שלא תצמח תבואה בחולות יפו והצפינו לגליל העליון והצטרפו לשש המשפחות בנות עירם מזריץ' וביחד הקימו את יסוד-המעלה.
מנדל פלמן היה רווק בעלותו ארצה ובשל מעלותיו הרבות החלו לשדך לו עלמות חן מכל הסוגים. הצליח בכך ר' דוד בר רוקח מצפת שהכיר לו את קרובת משפחתו , הלא היא ליבקה(אהובה) לבית אייפרמן מקולומאה שהגיעה כמלווה לסבה וסבתה שבאו למות בארץ האבות. משפחתה הגדולה נשארה בחוץ לארץ. ר' מנדל נשא אותה לאישה ויחד הקימו את ביתם ביסוד המעלה.
ר' מנדל היה איש רב פעלים ,איש ציבור משכמו ומעלה,עסק בצרכי ציבור ,נהג לתווך בין יריבים וניצים , בשל מצבם הקשה של האיכרים שנלחמו בקדחת שאכלה בהם בכל פה ובשנות הבצורת שהובילה אותם כמעט עד פת לחם . השלטון של התורכים הכיר גם הוא במעלותיו התרומיות של ר' מנדל והכתיר אותו מוכתר של הכפר.
השלטון התורכי שהיה נגוע בשחיתות ויחד עם בעלי בריתם ועושי דברם ערביי הסביבה, עשו צרות רבות לאיכרים ביסוד-המעלה ונהגו לבקש שוחד על כל צעד ושעל ואם לא תמיד עמדו האיכרים בדרישתם, היו תופסים את המוכתר ומכים אותו מכות נמרצות. הוא עמד בכל הקשיים האלה בגבורה רבה עד שנמאס לו ובקש להשתחרר מתפקידו אך "קיי מקם" המושל התורכי סרב להיענות לו ולשחרר אותו מתפקיד זה והוא המשיך בתפקיד זה עד יום מותו.
צנוע וענו היה בתפיסת עולמו,בהיותו אדם דתי מאוד נהג להשכים לתפילה בבית הכנסת ונהג לשבת עם "עמך" ולא ביקש אף פעם לשבת בכותל המזרח עם פרנסי היישוב.
הוא היה ידוע כאוהב אדם והשתדל לעזור לאלמנות שנשארו עם היתומים, בעיקר השתדל לעזור לגב' באשה ויסל (סבתי מצד אימי) שבעלה (סבי) ר' שמעון ויסל נפטר בגולה בגיל צעיר לאחר שנשלח לאסוף תרומות למען הקהילה בצפת. סבתי נשארה עם עשרה ילדים ונעזרה רבות ע"י ר' מנדל שעזר לפתוח מכולת קטנה לשם פרנסה.
עוד אלמנה נעזרה על ידו והיא אטל אורנשטיין שנשארה עם שלושה ילדים והוא "אימץ" את אחד הילדים שלהשהוא יוסף (המספר) . הוא דאג לו ,הושיבו לידו בבית הכנסת והגן עליו מפני הילדים הגדולים שהתנכלו לו.
בין ילדי הטיפוח של ר' מנדל היה נער בשם יעקב ברזני מילדי המושבה שהיה בן בית בביתו של ר' מנדל,הוא היה בא והולך מתי שהתחשק לו. בעיקר אהב יעקב את ארוחת הערב שהייתה נהוגה ברוב ימי החול. זו הייתה "הוצ'רה" שהכילה מרק שעועית לבנה או חימצה עם כדורי סולת והרבה הרבה לחם. בימים שלא הסתדר יעקב עם אביו היה בורח לביתו של ר' מנדל וישן שם עד שר' מנדל היה מוצא זמן ללכת לאב הרגזן ולפייס אותו.
ביתו של ר' מנדל פלמן היה בית פתוח,בית מכניס אורחים לאיכרים שהיו באים מראש פינה וממשמר הירדן. שתי משפחות ממשמר הירדן :משפחות טיטלבאום וגרוסמן היו ידידי נפשו והיו מתארחים לעיתים מזומנות בביתו.
אחד התפקידים הקשים שקיבל על עצמו בתוקף תפקידו היה לייצג את האיכרים בפני פקידי הברון שישבו בראש-פינה ונהגו בקשיחות רבה כלפי האיכרים.בשנים של בצורת שהיו רבות היה רוכב על סוסו לראש-פינה ולא עזב את משרדי הברון עד שהיו הפקידים נעתרים לבקשותיו ומעניקים לאיכרים זרעים של חיטה ושעורה כדי להמשיך ולעבד את האדמה.
קשים ומרים היו חייהם של ר' מנדל ואישתו ליבקה. תשעה ילדים היו להם , שבעה מהם מתו מקדחת שחור השתן. המקרה המפורסם ביותר שדובר בו רבות הוא מותו של בנו יקירו יהודה שנפטר בשבוע של חתונתו  (סיפור חתונת הדמים ) לפי דברי יוסף הוא היה עלם חמודות משכמו ומעלה והיה מוכר ואהוב בשלוש מושבות הגליל. מותו של יהודה בנם שבר את ליבם של הוריו אך משנכמרו רחמיהם של פקידי הברון וביקשו מר' מנדל לעזוב את יסוד המעלה ולקבל איכרות בפתח-תקווה סרב לשמוע על כך ואמר שמקומו של אדם להשאר היכן שילדיו קבורים.
שני ילדים נשארו לר' מנדל וזוגתו ליבקה , הלא הם , מלכה שנישאה לדניאל שניידר בראש-פינה וגם חייה היו קשים ולאחר שבעלה גוייס לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה דאג ר' מנדל להביא אותה ליסוד , לידו על מנת שיוכל לעזור לה.
בנו השני שנשאר לו הלא הוא אבי , אהרון פלמן ז"ל שהיה בן זקוניו. הוא גידל וטיפח אותו ושמר עליו כעל בבת עינו. במלחמת העולם הראשונה כשפשטו התורכים על המושבות לתפוס בחורים ולגייסםלצבא התורכי החביא סבי את אבי בתוך המרתף שהיה מלא מוץ (גסל בערבית) שהיה מיועד להסקת הטאבון שבו היו הנשים אופות לחם ומבשלום את תבשילי הקדרות,החמין והקפה של שבת. דבר זה לא עזר לו והתורכים שידעו על בנו סרקו את החצר ומצאו אותו וגייסו אותו לצבא.
אחת השכנות של סבי, מרת ביילה ליקרמן שנכמרו רחמיה על שכניה הבטיחה להחזיר להם את בנם . היא התחפשה לגבר , התחקתה אחרי התקדמות הגדוד שבו גוייס אבי והצליחה לשחד את מי שצריך ולהבריח את אבי חזרה למושבה יבניאל שבה התחבא עד תום המלחמה.
ר' מנדל ור' פישל סאלומון נוהגים היו לרחוץ במי החולה קיץ וחורף , באחד מימי החורף חלה ר' מנדל בדלקת ריאות קשה , רופא לא היה במקום רק חובש שחשב בטעות שזו "מלריה" והזריק לו  זריקת כינין שהרגה אותו במקום.
על ערש מותו קרא לבנו ואמר לו "דבר אחד  מבקש אני ממך , תהיה אדם ישר והגון".
לדאבוננו לא זכה סבי לראות בנישואי בנו עם אימי מילכה לבית וייסל  ולא זכינו אנחנו הנכדים להכירו . " 

נרשם בחודש מאי שנת 2002   ע"י נחמה אלעזר פלמן.



ואני מוסיפה מזכרונות הילדות :  אהרון פלמן  היה בין האנשים הנחמדים שהכרתי במושבה בילדותי וכפי שביקש אותו אביו היה אדם ישר והגון .
המשך יבוא - את הצד הנשי במשפחה אביא בפרק הבא

"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה"-ביילה ליקרמן

                              לקראת שבת
מזכרונותיה של ביילה ליקרמן  ז"ל משבעת משפחות המתיישבים הראשונות , מתוך הספר"נחשוני החולה ליובל 75 שנים למושבה.

" רק כתונת אחת היתה בבית, משותפת לכל הילדים שלי. את הכתונת הייתי מלבישה בכל ערב שבת לילד אחר ,ילד ילד בתורו. אותה שעה הייתה פורצת מריבה בין הילדים. זה אומר : השבת הזו זה תורי שלי ! וזה אומר : לא , כי תורי שלי ! ואני הייתי מוכרחה להשכין שלום בין המריבים הקטנים על אותה כתונת..."..
" והשבת עצמה ? בשר הרי ,אל אחטא בשפתי,גם את טעמו שכחנו. אלא שבתוך כל התלאות והייסורים והאסונות, היו מתרחשים גם ניסים. לזה בכה ולה בכה. משפחתי למשל , נמצא לה בסוף שוחט אחד בצפת ,שהיה חושב לו למצווה להמציא לנו לכל שבת חתיכת בשר ושאר מיני מזון, והייתה לנו סעודת שבת ".

דוברובין"כאשר רצינו לחגוג את חג הפסח היינו נאלצים להזהר זהירות יתר כדי לא לעבור אף מצווה"

                                                
הסיפור לקוח מתוך עבודת השורשים של בת משפחת אורני לבית דוברובין וכפי שהיא מציינת בעבודתה זהו תעוד ממקור אנושי הקרוב במידת האפשר לזירת ההתרחשות של המאורעות ותוך ראיונות עם הדור המבוגר של המשפחה שחלקם כבר לא איתנו היום.
ברבות השנים גיליתי כי יש הרבה סיפורים וגרסאות שכתבו אנשים שונים אך אני בהדרכות ובסיפור תולדות המשפחה מתבססת רבות על עבודה זו כי לדעתי הצנועה סיפור המשפחה  כפי שהוא זכור ומסופר ומתועד בתוך המשפחה הוא הבסיס לסיפורה של כל משפחה   .
 
                  עלייתם של משפחת דוברובין לארץ ישראל  

מזאפלוונה (הכפר ברוסיה) יצאו שתי המשפחות בעגלות עד לים השחור,עברו את נהר הדון ולאחר מספר שבועות של נסיעה הגיעו לעיר קרץ' שעל שפת הים האזובי,למקום בו חובר הים האזובי עם הים השחור. משם המשיכו לאודסה בה שהו כשבוע עד שהגיעה האוניה בה היו אמורים להפליג ארצה.
האוניה הייתה אוניית צליינים שנסעו כתיירים לארץ הקודש. בני המשפחה הציגו עצמם כצליינים גם הם כדי שהתורכים ייתנו להם להכנס לארץ.
הימים היו ימי הפסח ובני המשפחה הקפידו שלא לאכול מהאוכל שהוגש באוניה מחשש חמץ ואכלו רק מעט מצות שהצליחו להביא עמם. במשך הנסיעה נתגלתה עובדה זו לנוסעים הנוצרים כך שכשהגיעו ארצה כבר נודעה יהדותם.
כשנכנסה האוניה לנמל יפו הסתכלו הפקידים התורכים בדרכוניהם של הדוברובינים ושל קרוביהם ןנוכחו שאינם נוצרים. דר' רופין ששמע שמשפחה יהודית נתקלת בקשיים בכניסתה ארצה , בא עם ידיד שלו לנמל בכדי לנסות לעזור,הוא ראה שבדרכונים כתוב המקצוע של בני המשפחה : Kristianin ברוסית =עובדי אדמה.
יואב התלבש כאכר נוצרי,במגפים מעל למכנסיו ובחולצה לבנה ובעזרת מעט שכנוע ומעט שוחד הצליחו לשכנע את הפקידם התורכים כי הכוונה בדרכון היא ל Cristianin =נוצרים , בני המשפחה הצליחו סוף סוף לרדת מהאוניה.
אולם הפקיד ספר לממונים עליו כי המשפחה היא עשירה ,וגם כומר האוניה הלשין לתורכים כי משהו אינו כשורה וברדתם לנמל נעצרו בני המשפחה והושלכו לכלא,עד שהצליחו להשתחרר על ידי תשלום סכום נכבד מאוד.
כך , למרות כל התלאות והקשיים , הגיעו משפחות דוברובין וגרודניאנסקי לארץ ישראל ובכך הגשימו את חלום הציונות של יואב. 

הווי הצעירים במושבה-משלוח מנות -רחל גרינקר

                                                     משלוח מנות לפורים  
 חובר ביסוד-המעלה שנת תרפ"א ע"י רחל גרינקר גולדנר ז"ל  והושר בנגון "ניסים ונפלאות" מתוך הספר "נחשוני-החולה"/ תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה  ליובל ה- 75  מאת א.מ.חריזמן , כונס ע"י יהודה גרינקר .

         הקלוב שנפתח ביסוד המעלה
         הוא רק לבחורים מרומי - מעלה.
         ומפחדם של זקני החברה 
         סייגו סייג מפני עבירה  --
         גזרו  גזירות ותקנו תקנות :
        הכניסה נאסרה על הבנות .

        והנה קרה המקרה ובקלוב הנעים
        חגגו לזוג חדש חג התנאים:
        והבחורים התכוננו לצאת במחולות
        עם הנערות שעוד אינן כלות.


       אך הבחורות חשבו אחרת
       והתכוננו בשקט למין מרד---
       כשהגיעה שעת הריקודים הנלהבת 
       העדיפו הבחורות על מקומן לשבת.


      הקוולרים הפצירו ברוב הזמנות--
     "לא ולא" ענו להן הבנות.
     עיני הבחורים מכעס התנוצצו,
     והבחורות על חשבונן התלוצצו.

     וכאשר לא הייתה ברירה אחרת 
     רקדו המסכנים בלי גברת.
     ובין הזקנים יראי - השמיים,
    עלתה השמחה עד לב השמיים:
    ימים טובים הגיעו למושבה , 
    הבנות שלנו חזרו בתשובה .


                                        רחל גרינקר - גולדנר 
מספרת ג' שולמית אמתי מבנות המושבה  על רחל  כי כילדה הייתה עסוקה בעבודות הבית והמשק מה שמנע ממנה את האפשרות להכין את שיעוריה כראוי ובמקום לעזור לה היינו מתגרות בה . על דעת מי  יכול היה לעלות אז שהמחיצה ביננו תיפול והריעות תגדל ביננו עד לאהבת נפש ממש ??
רחל עזבה את המושבה למשך מספר שנים לתל-אביב אל אחיה משה,רק בסוף מלחמת העולם הראשונה חזרה ליסוד.
"בחורה בריאה ונאה והמזיגה של זהב השיער עם לחייה הפורחות כשושנים הוסיפה לה קסם מיוחד.. ,,היה בה משהו מהמובחר,מהנדיר בכל חיצוניותה והוא שקסם לי בעיקר "  .
רחל נכנסה שוב לתוך עול המשק והבית ועבודתה הייתה רבה מאוד. הייתי תמהה לכושרה ,להספיק לכבס, לגהץ, לצחצח ולסדר הכל באיזו זריזות בלתי שכיחה.....
לפעמים יכלה לעזוב הכל בבית ולהפליג יחידה לאיזה טיול ממושך או סתם להתבודד משך שעות באיזו פינה צנועה במושבה  ולכתוב.
בנימה פיוטית חוננה ובמעוף דמיון וזה היה ניכר ביחוד בשיחתה ,בשטף גובר והולך ובשפע צבעים חיים הייתה מספרת ומתארת את חוויותיה.
רחל נישאה למ.גולדנר מיבנאל,שלאחר נישואיהם עבר ליסוד-המעלה.  כל המשק של בית גרינקר אחרי מות אבי המשפחה עבר לרשותה  והנה היא בעלת בית ומשק גדול .
 עברו עוד מספר שנים ורחל כבר אם לילדים , טרדות המשפחה השונות והמייגעות עשו את שלהן והנה כרעם ביום בהיר הכתה הבשורה המחרידה  ,מתה מלידה קשה.

בתה בת-עמי זמירי שתבדל"א מספרת כי אמה נפטרה בעת שהייתה בת 3 ,הזכרונות היחידים שיש לה הם סיפוריה של אביה על אמה.
היא זוכרת שהיתה בבית ארונית עם מגירה ובמגירה מחברות עם שיריה של אמה וגם צמות ששמרו משערה הארוך. 
עוד  היא מספרת  שלא העזה להתקרב למגירה בכדי לא להכעיס את אמה החורגת.

נינתה הגר אמיר-בורקמן  נותנת ידה אף היא בכתיבת סיפורי ילדים , ספר ראשון פרי עטה ראה אור .

טיול בשבילי הצבע - הגר אמיר-בורקמן (ספר ילדים)

שוש מילמן 16.03.2010

טיול בשבילי הצבע - הגר אמיר-בורקמן (ספר ילדים). הספר מספר על אנשים קטנים בצבעים שונים. מתחיל באיש הכחול שצבע שמים וים והיה לו משעמם עד שראה את האיש הצהוב שהוסיף גם שמש צהובה

   גילוי נאות - הגר היא בת דודתי מצד אימי ,

http://www.imaba.co.il/article.php?pid=45

י"א באדר והשפעתו על חיי המתיישבים

רבקה אשכנזי לבית מזרחי בשעת חריש

 היום י"א באדר-סיפור תל חי  ואותי סקרן לדעת מה קרה כאן באזור ובפרט במושבה  אחרי הקרב בתל-חי. הרי המושבה הקטנה מעולם לא נעזבה.... אני מביאה מדברי הראשונים כפי שנרשמו על ידם בספר "נחשוני-החולה".
                       בשעת מלחמת תל-חי 
"הגבולות שנקבעו לפי הסכם סיקס-פיקו הידוע בין סוריה,ארץ המנדט של צרפת לבין "פלשתינה" ארץ המנדט של אנגליה-טרם נתבררו .
 הצבא האנגלי,אשר שלט בארץ עד מעבר למטולה ועמק עיון עזב פתאום את האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחרי יסוד-המעלה צפונה,
כל עמק  החולה עד אחרי המושבה מטולה ועמק עיון וצבא צרפת לקח את מקומו. 
אז מרדו הבדווים,יושבי עמק החולה ,בצרפתים והתנפלו על הצבא וגרשו אותו עד להר חרמון.
 כל הארץ בין ים סומכי(החולה) לבין הר החרמון נתפשו בידי הבדוים המורדים.אנרכיה  נשתלטה בכל הסביבה. גדודים גדודים עלו שודדים על כפרי הנוצרים לשלול שלל ולבוז ביזה. 
גם אכרי מטולה עזבו את מושבתם וברחו על נפשם,אמנם  חיל המורדים לא פגע ביהודים כי כן הבטיחו שלא לנגוע לרעה אבל גדודי השודדים השתמשו בשעת הכושר ושדדו וחמסו כל אשר השיגה ידם. השודדים היו מזויינים בנשק שנפל בידם משלל הצבא הצרפתי הבורח.
 רק שתי הקבוצות של כפר גלעדי ותל חי  נשארו על מקומם ונלחמו בשודדים,פרשת הגבורה ידועה ולא כאן המקום לחזור על פרטיה . 

 יסוד-המעלה נשארה אמנם באזור המנדט האנגלי ופחד המורדים לא היה עליה כי הבדוים לא ערכו מלחמתם לא נגד האנגלים ולא נגד היהודים,בכל זאת נגזלה שלוותם. אדמת המושבה  השתרעה -עברה הרחק מגבול המנדט האנגלי ונכנסה לתוך תחומם של המורדים, גדודי השודדים הבדוים לא דקדקה בגבולות. 
ההתנפלויות על המושבה היו מבוצעות על החורשים בשדה ועל העדר,כמה פעמים שדדו מן העדר כשהשוד מלווה בהתנגשויות עזות של שני הצדדים, שיא ההתנפלות על אדמת מלחה. 
אחרי שהממשלה לא נענתה להגן בכחה על המושבה היא מסרה לרשות האכרים המקומיים 28 רובים. מן היום ההוא התחילו אכרי יסוד-המעלה לצאת אל השדה מזויינים.
 יום אחד כשחרשה חבורת אכרים בשדה הסמוך להרי נפתלי התנפלה עליהם כנופיית שודדים ,.. פרצו יריות משני הצדדים, האכרים התחפרו באדמה ולא נתנו לשודדים לקרב אליהם. בינתיים משהגיע רעש היריות אל המושבה,במרחק של 7 ק"מ יצאו לעזרת הנתקפים חבורת איכרים מזויינים,שמצאו את ר' ישראל אשכנזי מוטל ארצה פצוע קשה ברגלו ובקרבת מקום זוג פרדות הרוגות. העזרה מהמושבה אילצה את השודדים לסגת.
המצב הלך והחמיר מיום ליום. ההתנפלויות  היו כל כך תכופות שאנשי המושבה ראו בכך התאמצות מצד השכנים להכריח את התושבים לעקור ממקומם כשם שעשו אנשי מטולה ותל-חי. אולם אנשי יסוד-המעלה היו רחוקים מרעיון העזיבה. ..
ואז קרה הרצח של שרגא אייזנברג , ידענו כבר ימים עצובים במושבה , כותב מר משה גרינקר את רשמיו מאותם ימים - אבל יום כזה טרם היה לנו. 
אבל כבד ומדכא רבץ במושבה, קדרות כסתה כל פנים. מצבנו החמיר ביותר. 
ממזרח-הגבול,מצפון - חבל ארץ בלי שלטון וכולו עקוב מדם ושוד, והמערב - כולו קן של שודדים ורוצחים. 
וכאן, בתוך הגבול עצמו,את התבואה הרחוקה אי אפשר לקצור מחמת הסכנה והבטחון בלב הולך ופג...  
המרגישה ירושלים הצוהלת , המרגישה יפו החוגגת את מצבנו ?  שם גואלים ונגאלים , רוקדים ושמחים וכאן חרדים ובוכים,עובדים בזיעת אפים ונהרגים ונמצב הלך והחמיר.....
אותו זמן נוסד ועד הגנה בגליל העליון והדאגה בעיקרה נתרכזה ביסוד-המעלה כעל הנקודה הצפונית האחרונה אחרי עזיבת מטולה וכפר גלעדי....
 ועד ההגנה הגלילי גייס גדוד פרשים שהיו מלווים את הקוצרים שעבודתם הייתה נעשית בחבורה בחלקה אחת ,זו אחר זו 
אולם למרות כל הקשיים והסכנות הצליחה המושבה לקצור את התבואה כולה , עובדה זו הוכיחה להם לערבים,שאנו רחוקים מאוד מלעזוב את מושבתנו. 
 כך היו הדברים נמשכים והולכים עד שנבעו הגבולות בדיוק והצבא האנגלי חזר לאזור הצפוני ,מיסוד-המעלה ועד אחרי המושבה מטולה. 

אחרית דבר: תושבי הפריפריה עדיין תוהים מפעם לפעם האם תושבי המרכז וירושלים חשים את העובר עליהם ,
תושבי הארץ תוהים ,האם יגיע יום של "וכיתתו חרבותם..."
ואני תוהה ,האם יצליחו העוסקים בהוראת ההסטוריה לתלמידי החטיבות העליונות ללמדם שההסטוריה משפיעה על חיינו גם היום (ראה ערך גבולות).
 

סוניה שטילמן בחריש

צעירי המושבה

 

סיפורי נשים במושבה - שרה שמוקלר

 רובנו זוכרים את שרה שמוקלר  בנשימה אחת עם ברל כצנלסון וסיפור אהבתם אך כאן במושבה זוכרים אותה כאחות הרחמניה ,האשה שבאה להציל רבים מקדחת שחור השתן ולבסוף נפלה בעצמה קרבן בידי נגע ממאיר זה .

 על העלמה העדינה,זהובת השיער ותכולת העיניים וכולה רחמי אהבה, ניצוץ ממלאך רפאל כותב ד"ר הלל יפה בדברי הספדו  -

 "...בדברי ימים של עמים יש תמיד מספר לא גדול של גיבורים נסתרים,גיבורים אמיתיים,בעלי כשרונות ומרץ,השכלה ומחשבה עמוקה,צנועים וחסרי עזות. הם העובדים יותר מכפי כוחותיהם . הם, המכינים את הקרקע לתנועות ולמנהיגים והיוצרים את האפשרויות והיכולות לעבודת האחרים ולהתקדמותם..."   

טוב-לב ,אמונה עמוקה בתעודתה , הבנת נפש האדם והענווה המפליאה שכה הקסימה את כל אלה שהכירוה מקרוב - אלו היו סגולותיה .

 כעבור זמן , כאשר היה צריך להציל מנוראות המלריה את אכרי יסוד-המעלה רבת הסבל,  השוכנת מאחורי "הרי החושך",  לחיות בה בבדידות   בסביבה הזרה לה  , באה אליהם וידעה לנטוע בליבם אמון אין - גבול , אהבה ואפילו רגש שאינו שכיח במושבותינו - הכרת טובה. 

היא ידעה לעודד את האנשים ולעורר בהם תקווה ורצון להלחם בעד החיים.

"היא נפלה על שדה המערכה לא כחייל ,מונע מרצון הממונה עליו , לא כסחופה באיזה זרם של התלהבות חולפת,כי אם הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד."

מיסוד-המעלה הובאה לבית החולים בצפת ,שם יצאה נשמתה .
מספרים כי " פישל סאלומון מנהיג המושבה ,היה מתייחס אל שרה שמוקלר- האחות הרחמניה בהערצה, היה מרבה שיחה עמה -עם כל הסתייגותו בדרך כלל כיהודי אדוק מריבוי שיחה עם אישה , אף מפליג היה בערך נשמתה האצילית.
 משנודע לו דבר מותה פרץ האדם העז והתקיף הזה בבכי כתינוק "
מתוך הספר "נחשוני-החולה " ליובלה ה- 75 של המושבה    

נשות המושבה-אסנת ברש הילדה הראשונה במושבה

                         אסנת ברש לבית סלומון 

אסנת,הבת הראשונה שנולדה במושבה. היא נולדה בסוכות הגומא על שפת האגם הייתה נכדה לר' פישל סלומון ,בת למשה וחנה סלומון. האם חנה נחלשה ממחלת הקדחת ומחוסר במזון מבריא . מספרת אסנת " פעם זכורתני ,חליתי בשל הדורה הקטלנית שקיבותינו לא היו רגילות לה. שלחה אימי לצפת והביאו לי חלת סולת קטנה,חלה זו הייתה תחובה בתוך אחת מפרצות הצריף להסתירה מעיני הילדים, שלא ינעצו בה את שיניהם.."
חנה האם נפטרה בדמי ימיה  וכך גם בעלה. ר' פישל לקח את הנכדים וגידלם בביתו. 

ור' פישל מחפש חתן לנכדתו הראשונה שנולדה בא"י.
 אלעזר אהרן ברש,יליד צפת,ממשפחת עשירים ולמדנים. שקידתו על התורה לא הפריע בעדו מלקנות ידיעות יסודיות בתרבות הכללית ובאחד הימים נתפש בכל חום עלומיו אל רעיון התנועה הציונית-דבר שנחשב בימים ההם בעיני יהודי צפת לצעד "אפיקורסי" שרק אמיצי רוח היו מסוגלים לכך. ..
והנה משנודע לו לר' פישל דבר מציאותו של אותו בחור בן תורה ומצוין במידות ונוסף על כך ציוני נלהב, מיד פנה אל הוריו ובקש מהם את בנם לחתן לנכדתו.
 הוריו,שידעו יפה דבר מצבה החומרי האיום של יסוד-המעלה ובעיקר פרשת חללי הקדחת, נמנעו בתחילה מלתת לבנם לסכן את חייו באותה נקודה משכלת ואולם אלעזר שהחליט לשנות את אופן חייו ולקשור את גורלו עם גורל חלוצי היישוב העברי החדש ,הודיע את דבר החלטתו זו להוריו בצירוף הדגשה שלשווא ינסו להניאו מכך. הוריו נאלצו לומר לדבר טוב.
 מספרת אסנת " נישאתי לאיש -ממתנות הדרשה שקבלתי נצטבר איזה סכום כסף , אומרת לי חותנתי,עליה השלום: שמא תקני לך אסנת, בכסף זה אי אלה תכשיטים ? לא נאה לה לאשה להתהלך בלא כל תכשיט....שמעתי יפה את הצעתה.
לאחר כמה ימים הלכתי וקניתי פרה ואחרי כן עגלה וכמה תרנגולות , וכך נסתדר בחצרנו משק-חי.
זמן מה אחרי החתונה בקש אלעזר להיות איכר אולם הפקידות דחתה את בקשתו מתוך הנימוק שהואיל והוא בן למשפחת עשירים ומטרת הנדיב לסייע רק לנזקקים מחוסרי אמצעים-הרי אין כאן מקום בשבילו.
אף על פי כן לא עזב את יסוד, היה חוכר שטחי אדמה קטנים,מגדל עליהם תבואה ומחזיק פרות וכדומה.
אולם מהיותו על פי טבעו פזרן במעשי צדקה ומתוך שמצב המושבה היה כידוע בכל רע,התחיל כספו אוזל לאט לאט עד שבאחד הימים הגיע למצב של מחסור ממש בעוד שהאיכרים חבו לו מאות לירות.
למרבה הצרה התחילו הוא והילדים סובלים מפגעי הקדחת, מתו עליהם ארבע ילדים ואותו זמן נקרא לצבא. כל הדברים הללו אילצוהו לצאת לברזיל, מקום שגרו קרובי משפחתו.
 אדיר חפצו היה לצבור שם סכום כסף מסוים ולשוב ארצה על מנת להתנחל על הקרקע. עם גמר מלחמת העולם הראשונה שב ארצה ורכש לו ביסוד-המעלה משק מאיכר אחד זקן . אותו זמן נבחר לראש הועד והוא התחיל להתמסר לעבודה הציבורית בכל ליבו ונפשו.
בינתיים ומצבה הכלכלי של המושבה הולך ורע ומכיוון שדרכו הייתה יותר לתת מלקבל הרי כשפיק"א הייתה מחלקת תמיכות והלוואות לנזקקים וכבר גם הוא נמנה על אלה, היה מבקש תמיכות בשביל אחרים.
בתקופת הטבק עמד אז בראש הסינדיקט והוא גם גזברו,נמצא בין איכרי יסוד אחד שהיה חייב לו חוב פרטי.
 כשאלעזר ערך עמו את החשבון הסופי המריצוהו בני משפחתו שינכה מכספו של אותו איכר שקבל בעד הטבק את חובו הפרטי, ענה להם כי פעם נכנס לביתו של אותו איכר וראה איך שמציעים לילדים את משכבם על הרצפה--וכלום אין זה חטא לא יכופר לדרוש ממשפחה במצב כזה תשלום חוב ישן ???
בינתיים והמצב בבית הלך ורע גם מבחינת הבריאות ,ארבעה ילדים הביאו לקבורה. נולד בן ציון בן יחיד בין ארבע אחיות שנותרו בחיים. כאשר חלה בנו יחידו בקדחת עמד והעביר את בני משפחתו לצפת לאקלים בריא שאין בו מלריה.
בעקבות מצבו הכלכלי שכבר הגיע לידי דלדול ממש ומתוך שהשאיר בברזיל סכום של כמה לירות עמד ויצא לברזיל לגבות את הסכום הנ"ל כדי לשכלל אחרי כן את המשק שלו.
הדבר היה בשבת...הוא יורד לריו דה ז'נרו כשהוא מהלך ברגל ,כדי להימנע מחילול שבת ע"י נסיעה והנה עלתה פתאום עליו חשמלית והרגתו. "
אסנת  נותרה בצפת ושכלה את בנה בן ציון ועתה  התאלמנה ונותרה מטופלת בבנות צעירות . כ 8 שנים חיה בצפת עד שסיימו הבנות את לימודיהן ואז שבה למשק ביסוד-המעלה. 
כדבריה :- " איזה כוח ממרום השתלט אז עלינו, רק להתנחל, להיאחז, להשתרש עם הגוף עם הנפש, עם כל החושים,עם כל הישות. שום דבר לא היה קיים בעולם מלבד שכרון זה של השתרשות."
בבית אוהב ישראל , בית של צדקה וחסד ,בית של עזרה לזולת גדלו הבנות. 

 טובה לובובסקי, בתם שיתפה בזיכרונותיה כמענה לשאלתה של ביתי בר על תקנון "לינת צדק"  בעת שזו למדה על "המושבה שלי" ואלו הם דבריה כפי שהוקלטו :
"אני נינתו של ר' פישל סלומון, זה לא שאני מתגאה אבל  אני גאה במה שעשו. הם עזבו ארץ ובאו לתור ארץ , למצוא נחלה לקהילה  ובחיוך מוסיפה :"כנראה הייתה שקיעה או זריחה  וזה מצא חן בעיניו" וכך הקימו מושבה.   
אני כילדה  עסקתי בעבודות הבית, למדנו ועבדנו. הכביסה שהייתה מלאכה קשה כי הכביסה נעשתה ביד.
 ברוב המשקים היו עזים ופרות, הגברים היו יוצאים החוצה לעבודה והאישה והילדים היו צריכים לעסוק בכל העבודה הזו.
 הם היו צריכים להסיק את התנורים , מסביב הטאבון היינו שמים גזעי עץ בשביל לשרוף ולהכין גחלים למגהץ  .
בבית לא הייתה רצפה, הייתה אדמה שמורחים. לא היו ברזי-מים בבתים, היינו צריכים לשאוב או להביא מהאגם .אצל חלק מהאנשים היו בארות ומשאבות -לא לכולם היה.
היינו מבררים את החיטה ומנקים אותה ואחר כך הולכים לטחנת הקמח שנמצאת בין יסוד-המעלה לקריית-שמונה וטוחנים קמח לכל השנה.
האנשים היו עניים מאוד אבל עזרו האחד לשני , דאגו גם למי שלא היה לו ,דאגו גם לפועלים שלא היו מבני החבורה. 
 מכיוון שהקדחת פגעה בכולם,הרבה ילדים אמהות ואבות חלו בקדחת ורבים מהם נפטרו מהמחלה ואז ישבו וכתבו תקנון  של "לינת-צדק"  שעיקרו היה עזרה הדדית,טיפול בחולה,עזרה למשפחת החולה ,  כל זה ברוח התורה למצוות ביקור חולים וגמילות חסדים .
אימי שכלה כאן ארבעה ילדים , וגם כשקיבלו הצעה להעביר אותם ליד פתח תקווה הרחק מהביצות של החולה והם אמרו בשום פנים ואופן לא, זו הייתה העלייה הראשונה !!"

טובה נישאה לעזיאל לובובסקי בן המושבה ,כאן הקימו את ביתם וגידלו את ילדיהם ,אריק ,ירדנה שולה ומישאל . 

יחסיי שכנות

  בין מבקרי המוזיאון יש לא אחת קבוצות מעורבות כגון קורס מורי דרך , קצינים ומפקדים של מג"ב והמשטרה הכחולה, חיילים, רופאים ,מפעלים שונים, צוותי סיעוד ורפואה , סטודנטים וסטודנטיות מהמכללות השונות ועוד. 
מכיוון שאנו עוסקים כאן בהגשמת החלום הציוני  חשבתי איך לסיים את הסיפור וההדרכה עם המסר של דו-קיום .

   נזכרתי בסיפורו של מר ליקרמן  על ר' מנחם מנדל פלמן מתוך הספר "נחשוני-החולה" ספר שאני מרבה להשתמש בו , ספר שיצא לאור לכבוד יובל ה-75 של המושבה והחלטתי שהסיפור מלמד יותר מכל על הלך הרוחות אז , סיפור מרגש ומעורר תקווה. 

            בית פלמן  

ר' מנחם מנדל פלמן,מראשוני בני מזריץ'.מעשרה קבין הצער והמצוקה שירדו על חלוצי יסוד-המעל,נפלו תשעה בחלקו של ר' מנדל פלמן וכמידת צערו מדת יושרו ותומו וענותנותו. 

" סלימן אבו-עלי,מספר מר ליקרמן-היה אחד מזקני ערביי איזבד שמכרו אדמתם ליהודים,איכרי יסוד-המעלה.

  " סלימן אבו-עלי,היה אחד מזקני ערביי איזבד שמכרו את אדמתם סליהודים,איכרי יסוד-המעלה.

לאחר שנות התלאה והמצוקה הרבה ,הוטב לבסוף מצב המתיישבים והאדמה החלה נותנת יבולה בשפע. סלימן היה בא עם בתו אל הגורן לעת זריית החיטה ומבקש נדבת תבואה,כשאיש מהתושבים לא קפץ כמובן את ידו ממנו(לא התקמצן במילים של היום). 

פעם באתי אל הגורן המשותף לי ולמר פלמן לבדוק גדיש חיטה שכברנוהו קודם לכן והנה הופיעו סלימן עם בתו,כמימים ימימה ובידו שק.
 ברך הזקן את ר' מנדל בשלום המזרחי כפול השמונה,כנהוג  בעוד שר' מנדל השיב לו שלום בראש מורד וכאילו כפאו שד... עמד הזקן כמה שעמד ונפרד ממנו בשלום עם השק הריק בידו-כלעומת שבא. 
הדבר חרה לי עד מוות, הייתכן כמעשה המחפיר הזה לשלח זקן חשוב וידוע זה בלי מתנת נדבה מתנובת שדהו אשר ברכו השם ??

הבדוי אך הרחיק והנה ר' מנדל דנן נוטל שק חדש מאלה שהבאתי,ממלאו חיטה כמעט עד שפתו,קושרו ומעמיסו על גבו ופורש עם משאו לדרך. 
הוא הולך ואני תוהה ומשתאה אחריו. צועד הוא קדימה בצעדיו הכבדים,כפוף תחת נטל משאו ואני מרחוק-בעקבותיו,מחריש,מנחש לדעת לאן פניו מועדות עם שק התבואה הזה והנה הגיע עד אוהל סלימן אבו-עלי נכנס פנימה עם שק החיטה, הורידו והעמידו לאט במקום שהעמידו ופנה אל הבדוי :- "יא סלימן,מתבייש הייתי בכך שאתה לעת זקנה תהא בא אלי לבקש נדבת לחם. הואיל ולא שכחנו וגם לא נשכח שבשעות דחקנו היית אתה ושאר אחיך מאכילים אותנו מלחמכם...חובתנו  הקדושה היא איפה,שנהיה מביאים מתנה מיבול אדמתנו לביתך מבלי כל טורח מצדך לעת זקנתך"  
ובדברו פנה ר' מנדל אלי ,הנער, בן לויתו ואמר : "ואתה שלמה,ממני תראה וכן תעשה". 

ומאז , סיים מר ליקרמן את סיפורו , במשך שנים קיימתי את המצווה הזו לגבי סלימן הזקן ומחמוד ג'ומעה שגם הוא היה מערביי איזבד, בעלי אדמת יסוד-המעלה לשעבר".         

 משפחת פלמן זכתה להעמיד דורות של איכרים  ביסוד-המעלה למרות ואף על פי הקדחת ,למשפחה הוענקה מדלייה בבית הנשיא על "הקרבה מעל ומעבר"  לציון  120 שנים לעלייה הראשונה, את הבית והחצר המשוקמת ניתן לראות ברחוב הראשונים ,בית יפה המעיד על יושביו .

אבי הרמתי ז"ל - נצר למשפחת דוברובין

בפוסט הקודם שהתפרסם  15/2/11  ציינתי 76 שנים לפטירתו של יואב דוברובין  והוא בן 104 , בצרוף מקרים או ביד הגורל  באותו השבוע נפטר אבי הרמתי  ז"ל , נצר למשפחה זו .

שלום לך הנייה.

רציתי לספר לך שבשבוע שעבר איבדתי את בני בכורי אבי ז"ל.

אבי ז"ל נפטר בחטף כחודש לפני יום הולדתו ה 42 שחל ב 15.3.

אבי ז"ל היה עובד בכיר באגף החשב הכללי במשרד האוצר.בין יתר תפקידו היה החשכ"ל של משרד המשפטים,חשכ"ל מינהל מקרקעי ישראל ובשנה האחרונה,מנהל מינהל הנכסים והדיור הממשלתי.

קצת על אבי ז"ל.

  אבי הרמתי ז"ל היה איש משכמו ומעלה בכל המובנים,איש מוכשר שכל עתידו היה לפניו. מלח הארץ במלוא מובן המילה שהמילה פטריוטיות לא הייתה בשבילו מילה גסה אלא נר לרגליו. כבר בעת גיוסו לצה"ל ויתר על מסלול ספורטאי מצטיין לו היה זכאי ככדורסלן ובחר במסלול קרבי, גולני. התחיל בסיירת,גמר בהצטיינות קורס קציני חי"ר וסיים את הצבא כמ"פ מסייעת בגדוד 51. לאחר 3 שנים נוספות בהן שירת כ JR החל בקריירה האזרחית ולא נתן לעצמו הנחות גם בתחום הביטחוני והיה מפקד נדוד מילואים.

תמיד תהיתי למה הוא לא יוצא לשוק הפרטי,כנראה שבכל זאת לתת למדינה היה נר לרגליו.

   כמו שאמרתי, אבי ז"ל היה מלח הארץ. שורשיו מצד אביו נטועים במשפחת דוברובין,סבתא רבא שלו הייתה ציפורה בת יואב דוברובין,סבא רבא אריה (הוכמן) הרמתי,איש העלייה השנייה,מראשוני חדרה ומייסדי שכונת בורוכוב ויקיר העיר גבעתיים,סוציאליסט בנשמתו שהמיר אמונתו ונהייה רביזיוניסט אדוק.סבו אמנון,יליד חדרה היה מבוני הארץ.

הנייה,אני כנראה אצטרך להגיע בקרוב ולהוסיף ליד שמו של אבי ז"ל את שם זוגתו שתחייה,מירב ואת שם בתו שירה אשר אין בליבי ספק שתגדל ותישא בגאווה את השורש העבוט הזה ממנו צמחה.

דרך אגב,נשאלתי ע"י כמה מבני המשפחה,למה לא הופכים את אותה עבודה נפלאה של העץ המשפחתי לדבר שאפשר לתלות על הקיר ולהציגו לראווה.

בידידות,יעקב.

 

                                                שלא תדעו עוד צער

 

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא "

יואב דוברובין

 יואב דוברובין  יליד 1831  נפטר  15/2/1935  במושבה מטולה והוא בן  104 שנים , נטמן במושבה ראש פינה .      
כשקוראים ונחשפים לסיפור חייו מילות השיר "איפה ישנם ..."מקבלות משמעות נוספת .

בן המשפחה על יד המצבה בראש פינה

מצוקת החולים ".... והסירותי מחלה מקרבך"

 בימים אלו אנו שומעים חדשות לבקרים על מצוקת החולים ,הרופאים,האחיות , האשפוז והקשיים איתם מתמודדת מערכת הבריאות כולה.

ביסוד-המעלה סבלו הראשונים מקדחת ושאר ייסורים  וכפי שכותב מר גרינקר ברשימותיו מפי ר' פישל סלומון :" חלה ילד אחד מילדינו. קור וחום תוקפים אותו חליפות. כאבו וצערו מנעונו מלצאת לעבודה  ישבנו אנשי הבית על ידו , מנסים להקל עליו את יסוריו " ובימים ההם אין רופא במקום...

י.אלחדיף אף הוא מראשוני המושבה מוסיף ואומר "...נוכחו לדעת שתרופת החינין,אף על פי שבכוחה לרפא את החולה מהמלריה, הרי היא טעונה פיקוח זהיר וחמור מצד רופא מומחה במקצועו." 

זולת זאת נפלו עוד קרבנות בעטיים של חוסר הטיפול הרציונלי ,אף על פי שהממונה על הבריאות היה נותן את כל ליבו וכואב את כאבו של כל חולה. תקופה  עגומה מאוד ותוצאותיה האיומות לא זו בלבד שהשפיעו לרעה על מצב בריאותם הגופנית של הנשארים בחיים,אלא גם דכאו את נפשם והחלישו את מרצם והפחיתו את עצם רצון החיים שבהם וכשהיו מופיעים הסימפטומים המאיימים הראשונים של החורף האכזרי,היו עומדים האנשים ברחוב ומהרהרים ומנחשים בחרדת    

נפש: מי הראשון בתור ?.. היו כאלה שהיו נשמעים כביכול לקול האינסטינקט ובורחים לצפת  למשך זמן מסויים"כדי להנצל מהסכנה",אבל לא תמיד הועיל גם אמצעי זה.

מובן שכל זמן שהתושבים חיו בתנאים פחות או יותר נורמליים, הייתה לה למחלה פחות שליטה על גופם, אולם משירד מצבם החמרי ותנאי חייהם הורעו באופן שגופם לא היה עוד די מחוסן להתנגד למחלה - התחילו האסונות מתרבים והולכים..." י. גרינקר כותב שבמקרה של מחלה רצינית היו כל בני המושבה , לרבות הטף, מעמידים את עצמם לשרותו של החולה... כל אחד היה מביא מביתו מהיקר ביותר שבמצרכיו בשביל החולה לעודדו  לחזקו ולהחלימו , והעני שלא מצאה ידו  להביא דבר של ממש,היה מביא לחולה איזו "סגולה בדוקה ומנוסה" ששמע עליה מפי פלוני ואלמוני.

כן , כן אנחנו מדברים על שנותיה הראשונות של המושבה הנידחת ומשום מה בתחושה שלי יש מין דה ז'ה וו , מנהרת זמן שמצעידה  את מערכת הבריאות  100 שנים לאחור  ואנו שומעים על מצוקת החולים והמערכת , ואנו שומעים על הדרדרות במצב בריאותם של הזקנים , העולים, והמשפחות שסובלות ממצוקה כלכלית  ואני תוהה איפה  ומתי השתבשו הדברים ואיפה ומתי יתוקנו .

נשאר רק לאחל בריאות לכולנו וחזק ואמץ לאחיות ,לרופאים ולצוותי הסיעוד, כולכם מוזמנים לבקר באתר הסתדרות הרופאים.

שכול במושבה

אבל כבד נפל על המושבה בעת הוודע דבר האסון שפקד את עינב וענת וספי ,בתם הרכה מנוחה רחל נפטרה , כל שכול הוא נוראי אך לאבד תינוקת רכה זה  בודאי קשה מנשוא , עצב עמוק מלווה בתחושה של כאב עצום .
אביה של מנוחה רחל ז"ל, עינב הוא בנם של שרה'לה תבד"לא ויואב וספי ז"ל שנפל במלחמת יום כיפור . שרה'לה  היא ביתו של רפאל מזרחי ז"ל או כפי שנקרא בפי כל, סבא רפאל  ורפאל היה בנם של דיאמנטה ומרקדו מזרחי .
מרקדו מזרחי היה בנו של חכם שלמה מזרחי ,היוגב הראשון  על אדמות ה"קולוניה מי-מרום" שלימים הפכה להיות המושבה יסוד-המעלה. 
דיאמנטה ז"ל שחרוטה בזכרוני כאשה חזקה,פקחית, בעלת שפה רהוטה ועשירה  מלאת חכמת חיים ושמחת חיים ומבט חודר , אישה משכמה ומעלה מספרת על חתנה שלמה מזרחי כי סמוך לפטירתו פנה לאביה ואמר"אני כבר בשעה האחרונה" ובקש ממנו לאמר את התפילה הדרושה ולבנו פנה ואמר "בני,אל תבכה ואל תצטער. כך דרכו של העולם עד תחיית המתים. חפצי ורצוני ממך, שתהא זהיר ומדייק באמירת קדיש. אני מאושר לראות בנים לבני. ראה,שמור את נחלתך,ואז שמר תשמר גם היא אותך"
אכן , דרכו של העולם שבן יאמר קדיש על אביו  ולא שההורה יאמר על ילדו , מנוחה רחל ז"ל  נטמנה בבית העלמין של המושבה לצדם של יקירי המשפחה  ברגבי אדמתה של המושבה אותה ייסדו ואהבו , תנצב"ה.

אני מקווה שכוחות הנפש  והמקור לנחמה יימצאו דרכם אל הוריה של מנוחה רחל ז"ל  .

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3348209,00.html