כפי שכבר ציינתי בפרקים הראשונים של הבלוג עניין אותי לחשוף ולהחשף לדמויות הלא נודעות של המושבה ובעיקר לנשים "הגיבורות האמיתיות" ( בעיני) של סיפור ההתיישבות
ככל שאני קוראת , אני מבולבלת יותר ,מצד אחד אני רואה שהתיחסות החברה לנשים "עקרות הבית", אלו שלא בוחרות בקריירה או אלו הבוחרות לקחת פסק זמן מהמרוץ לא השתנתה בהרבה . לחילופין , נדמה לי שאנשי העלייה הראשונה הבינו שאלמלא נשותיהם הם לא היו מגשימים את חלומם אך עדיין הנשים המוזכרות בהסטוריה הן הלוחמות,הגיבורות,המרגלות וכ.. ואילו הנשים ה"רגילות" שאלמלא מעשיהם הפשוטים והיומיומיים לא היו זוכים להגשים את החזון ומצליחים לתקוע יתד ויסוד נשארו עלומות .
אני בוחרת כאן להביא אסופה של סיפורים "קטנים" והתמודדות גדולה עם החיים .
כפי שהבטחתי אני מעלה היום את דברי נחמה אלעזר פלמן נכדתו של ר' מנדל הכהן פלמן ממייסדי המושבה , היום נחשף לחיי אימה ז"ל מילכה פלמן לבית וייסל ומתוך כך נלמד על חיי נשות המושבה .
אימי זכרונה לברכה
אימי , מילכה פלמן לבית וייסל ז"ל היתה אישה נאוה וחסודה ,ענווה הייתה. משחר נעוריה נשלחה ע"י אמה ,בתיה וייסל לאחר מות אביה ,לביירות לעבוד אצל דודה דוד וייסל,אחי אביה שהיה לו בית מלון בבירות. עבודתה הייתה קשה ומפרכת, היה עליה להסיק את התנורים שהרתיחו את הכביסה של המלון.
פעם פרצה סופה וגרמה לשריפה גדולה והאשימו אותה שלא שמרה מספיק על האש ושלחו אותה לשמש כמשרתת בביתו של אחד מעשירי יהודי קהיר במצרים. שבע שנים עבדה אימי במצרים ואח"כ שלחו אותה ברכבת מאלכסנדריה לצמח לבד בין ערבים ותורכים אבל חזקה ואמיצה הייתה וידעה לשמור ולהגן על עצמה.
כשחזרה ליסוד למשפחתה , היו עימה 20 לירות מצריות,שכר של 7 שנות עבודה ששימשו לנדוניה שלה לנישואיה עם אבי.
קשים מנשוא היו חייה , אבא עבד בפלחה ואת כל עול הבית הטיל עליה. משכימה הייתה עם שחר ולשה את הבצק לאפיית הלחם , מכינה סנדוויצ'ים לאבא בצאתו לעבודה ולנו הילדים לבית-הספר.
לאחר מכן הייתה יוצאת אל החצר לטפל בתרנגולות,להושיב את הדוגרות על הביצים ולא פעם היו לה מפגשים מאוד לא נעימים עם נחשי הצפע שהתנכלו לעופות וגם לביצים.
כשגמרה את העבודה בחצר הייתה נכנסת למטבח ומכינה את כיכרות הלחם בתבניות לתפיחה. מים זורמים לא היו לה והייתה נושאת מים בפחים מהבאר של השכנים ומסננת אותם לתוך כד ענק של חרס שהיה עומד במטבח.
את התבניות עם הבצק שתפח בינתיים הייתה לוקחת לטבון הלוהט שהסיקה ערב קודם עם מוץ שסחבה על גבה וגזרי עץ עבים שהניחה מתחת למוץ שישמשו לה גחלים לכיריים. הכיריים היו בנויים מלבנים , למעלה היו שני חורים להנחת הסירים על הגחלים ובחזית שני פתחים להוצאת האפר.
במטבח היה מן שולחן עבודה גדול שעליו מדיחה את הכלים ומבשלת את ארוחותינו הדלות שהיו לרוב מורכבות ממרק שעועית עם כדורי סולת או מרק עדשים (מג'דרה). את הלחם שהוציאה מהטבון הייתה מביאה למטבח , חלק מכיכרות הלחם הייתה שומרת למשפחה וחלק מוכרת לפועלים שעבדו במושבה כדי שיהיו לה כמה גרושים לקנות כמה מצרכי יסוד להכנת האוכל. גם ביצים הייתה מוכרת לאנשי קיבוץ חולתה.
לאחר ארוחת הצהריים ורחיצת הכלים הייתה אימי יושבת לתקן את בגדינו שלא היו רבים ואת הגרביים וגם את התיקים שלנו של בית -הספר שהייתה תופרת לנו משארית בד של מזרונים שהיה תופר לנו הרפד "מלחם" מראש-פינה. את התיקים הייתה תופרת עם מכונת יד שהייתה מניחה על השולחן. עם ערב הייתה מכינה את עששיות הנפט ומדליקה שיהיה לנו אור להכנת השיעורים.
פעם בחודש היה אבא מעמיס את החיטה על העגלה ויוצא עם שחר לטחנת הקמח. שבוע לפני כן הייתה אמא יושבת בלילות ומבררת את החיטה וכשהיה מביא את הקמח הייתה יושבת שעות ומנפה את הקמח מן הסובין.
כל ערב הייתה מוצאת לה שעה זמן ללכת לבקר את אמה ואחיותיה. רק בשנת 1945 דאגה אגודת ויצו ביסוד-המעלה להביא אופה ולפתוח מאפיה כדי להקל על נשות יסוד-המעלה. כשנתיים לאחר מכן בשנת 1947 הגיע גם חשמל ליסוד , אמנם רק לכמה שעות ביום אך זה הקל הרבה על הנשים.
קשים מאוד היו חייה. כל שנה הייתה מסיידת את כל הבית לקראת הפסח ומורידה את הטיח העליון של הכיריים ןמטייחת מחדש עם חול וסיד והאצבעות שלא פעם היו נפצעות מהסיד.
גם הקדחת לא הקלה לה את החיים. מדי פעם היה אחד מאיתנו חוטף את המחלה הארורה הזו והיא הייתה מנסה להקל עלינו.
אחות הייתה לנו ,אהובה שמה , שקיבלה בגיל צעיר גידול בראשה ואימי עלה"ש לקחה אותה לטובי הרופאים בארץ בירושלים ותל אביב ומאחר שלא ניתן היה להצילה , החזירה אותה הביתה וטיפלה בה במשך שנה עד שנפטרה.
גם אחי שמעון שנרתם מגיל שש עשרה לעזרה בפרנסת המשפחה ויצא לעבוד בגדר הצפונית ולאחר מכן התגייס למשטרת הישובים והיה נוטר וכשפעם נפל למשכב וחלה בדלקת כליות ושכב חודשיים בבית דאגה לסעדו ולשמור על הדיאטה שדרש הרופא.
כזו הייתה אמא שלנו שעבדה כל כך קשה ותמיד מצאה זמן לטפל גם בבעיות שלנו. למשל זוכרת אני כשהייתי צריכה להכנס לבית הספר לכיתה א' והייתי מאוד קטנה רזה וצנומה והמורה מלכה שליסל לא רצתה להכניס אותי לפחות לשליש הראשון של השנה ואם זה יהיה קשה לי שתחזיר אותי לגן ואמנם אני התאמצתי בכל כוחי כי פחדתי שיחזירו אותי לגן והתוצאה הייתה טובה.
כן, כזו הייתה אמא שלנו , אף פעם לא שמענו ממנה תלונה על חייה אלה שהקדישה לאבי ולנו הילדים. כך זוכרת אני אותה היום ביום הולדתי ה - 70 , יהי זכרה ברוך ונשמתה עדן.
נכתב ע"י נחמה אלעזר פלמן 30/12/2001 שתבל"א
ואני מוסיפה : מאז נכתבו הדברים נפטר אחיה שמעון , סבה של הכלה רעות , איכר בכל רמ"ח אבריו , אב וסב גאה לבנותיו ,נכדיו ונכדותיו . איש נעים הליכות ואוהב זימרה.
אח נוסף מנחם מנדל היה אף הוא איכר , עובד אדמה והיה גם אחד מחברי קבוצת הדייגים "רשת" של אנשי יסוד- המעלה שעסקו בדיג עד לייבוש אגם החולה , עד יומו האחרון עסק בדייג להנאתו בתעלות . בכל פעם שיצא לדוג ובעיקר בערבי חג ומועד זכר את נשות חבריו הדייגים שהתאלמנו ודאג להניח דגים על שולחן החג( גילוי נאות - גם אנחנו זכינו לאכול מדגים אלו בזכות היותו של אבי ,דייג חבר "רשת") זכה לגדל שני בנים אך לא זכה להכיר את נכדיו ונכדותיו.
ככל שאני קוראת , אני מבולבלת יותר ,מצד אחד אני רואה שהתיחסות החברה לנשים "עקרות הבית", אלו שלא בוחרות בקריירה או אלו הבוחרות לקחת פסק זמן מהמרוץ לא השתנתה בהרבה . לחילופין , נדמה לי שאנשי העלייה הראשונה הבינו שאלמלא נשותיהם הם לא היו מגשימים את חלומם אך עדיין הנשים המוזכרות בהסטוריה הן הלוחמות,הגיבורות,המרגלות וכ.. ואילו הנשים ה"רגילות" שאלמלא מעשיהם הפשוטים והיומיומיים לא היו זוכים להגשים את החזון ומצליחים לתקוע יתד ויסוד נשארו עלומות .
אני בוחרת כאן להביא אסופה של סיפורים "קטנים" והתמודדות גדולה עם החיים .
כפי שהבטחתי אני מעלה היום את דברי נחמה אלעזר פלמן נכדתו של ר' מנדל הכהן פלמן ממייסדי המושבה , היום נחשף לחיי אימה ז"ל מילכה פלמן לבית וייסל ומתוך כך נלמד על חיי נשות המושבה .
אימי זכרונה לברכה
אימי , מילכה פלמן לבית וייסל ז"ל היתה אישה נאוה וחסודה ,ענווה הייתה. משחר נעוריה נשלחה ע"י אמה ,בתיה וייסל לאחר מות אביה ,לביירות לעבוד אצל דודה דוד וייסל,אחי אביה שהיה לו בית מלון בבירות. עבודתה הייתה קשה ומפרכת, היה עליה להסיק את התנורים שהרתיחו את הכביסה של המלון.
פעם פרצה סופה וגרמה לשריפה גדולה והאשימו אותה שלא שמרה מספיק על האש ושלחו אותה לשמש כמשרתת בביתו של אחד מעשירי יהודי קהיר במצרים. שבע שנים עבדה אימי במצרים ואח"כ שלחו אותה ברכבת מאלכסנדריה לצמח לבד בין ערבים ותורכים אבל חזקה ואמיצה הייתה וידעה לשמור ולהגן על עצמה.
כשחזרה ליסוד למשפחתה , היו עימה 20 לירות מצריות,שכר של 7 שנות עבודה ששימשו לנדוניה שלה לנישואיה עם אבי.
קשים מנשוא היו חייה , אבא עבד בפלחה ואת כל עול הבית הטיל עליה. משכימה הייתה עם שחר ולשה את הבצק לאפיית הלחם , מכינה סנדוויצ'ים לאבא בצאתו לעבודה ולנו הילדים לבית-הספר.
לאחר מכן הייתה יוצאת אל החצר לטפל בתרנגולות,להושיב את הדוגרות על הביצים ולא פעם היו לה מפגשים מאוד לא נעימים עם נחשי הצפע שהתנכלו לעופות וגם לביצים.
כשגמרה את העבודה בחצר הייתה נכנסת למטבח ומכינה את כיכרות הלחם בתבניות לתפיחה. מים זורמים לא היו לה והייתה נושאת מים בפחים מהבאר של השכנים ומסננת אותם לתוך כד ענק של חרס שהיה עומד במטבח.
את התבניות עם הבצק שתפח בינתיים הייתה לוקחת לטבון הלוהט שהסיקה ערב קודם עם מוץ שסחבה על גבה וגזרי עץ עבים שהניחה מתחת למוץ שישמשו לה גחלים לכיריים. הכיריים היו בנויים מלבנים , למעלה היו שני חורים להנחת הסירים על הגחלים ובחזית שני פתחים להוצאת האפר.
במטבח היה מן שולחן עבודה גדול שעליו מדיחה את הכלים ומבשלת את ארוחותינו הדלות שהיו לרוב מורכבות ממרק שעועית עם כדורי סולת או מרק עדשים (מג'דרה). את הלחם שהוציאה מהטבון הייתה מביאה למטבח , חלק מכיכרות הלחם הייתה שומרת למשפחה וחלק מוכרת לפועלים שעבדו במושבה כדי שיהיו לה כמה גרושים לקנות כמה מצרכי יסוד להכנת האוכל. גם ביצים הייתה מוכרת לאנשי קיבוץ חולתה.
לאחר ארוחת הצהריים ורחיצת הכלים הייתה אימי יושבת לתקן את בגדינו שלא היו רבים ואת הגרביים וגם את התיקים שלנו של בית -הספר שהייתה תופרת לנו משארית בד של מזרונים שהיה תופר לנו הרפד "מלחם" מראש-פינה. את התיקים הייתה תופרת עם מכונת יד שהייתה מניחה על השולחן. עם ערב הייתה מכינה את עששיות הנפט ומדליקה שיהיה לנו אור להכנת השיעורים.
פעם בחודש היה אבא מעמיס את החיטה על העגלה ויוצא עם שחר לטחנת הקמח. שבוע לפני כן הייתה אמא יושבת בלילות ומבררת את החיטה וכשהיה מביא את הקמח הייתה יושבת שעות ומנפה את הקמח מן הסובין.
כל ערב הייתה מוצאת לה שעה זמן ללכת לבקר את אמה ואחיותיה. רק בשנת 1945 דאגה אגודת ויצו ביסוד-המעלה להביא אופה ולפתוח מאפיה כדי להקל על נשות יסוד-המעלה. כשנתיים לאחר מכן בשנת 1947 הגיע גם חשמל ליסוד , אמנם רק לכמה שעות ביום אך זה הקל הרבה על הנשים.
קשים מאוד היו חייה. כל שנה הייתה מסיידת את כל הבית לקראת הפסח ומורידה את הטיח העליון של הכיריים ןמטייחת מחדש עם חול וסיד והאצבעות שלא פעם היו נפצעות מהסיד.
גם הקדחת לא הקלה לה את החיים. מדי פעם היה אחד מאיתנו חוטף את המחלה הארורה הזו והיא הייתה מנסה להקל עלינו.
אחות הייתה לנו ,אהובה שמה , שקיבלה בגיל צעיר גידול בראשה ואימי עלה"ש לקחה אותה לטובי הרופאים בארץ בירושלים ותל אביב ומאחר שלא ניתן היה להצילה , החזירה אותה הביתה וטיפלה בה במשך שנה עד שנפטרה.
גם אחי שמעון שנרתם מגיל שש עשרה לעזרה בפרנסת המשפחה ויצא לעבוד בגדר הצפונית ולאחר מכן התגייס למשטרת הישובים והיה נוטר וכשפעם נפל למשכב וחלה בדלקת כליות ושכב חודשיים בבית דאגה לסעדו ולשמור על הדיאטה שדרש הרופא.
כזו הייתה אמא שלנו שעבדה כל כך קשה ותמיד מצאה זמן לטפל גם בבעיות שלנו. למשל זוכרת אני כשהייתי צריכה להכנס לבית הספר לכיתה א' והייתי מאוד קטנה רזה וצנומה והמורה מלכה שליסל לא רצתה להכניס אותי לפחות לשליש הראשון של השנה ואם זה יהיה קשה לי שתחזיר אותי לגן ואמנם אני התאמצתי בכל כוחי כי פחדתי שיחזירו אותי לגן והתוצאה הייתה טובה.
כן, כזו הייתה אמא שלנו , אף פעם לא שמענו ממנה תלונה על חייה אלה שהקדישה לאבי ולנו הילדים. כך זוכרת אני אותה היום ביום הולדתי ה - 70 , יהי זכרה ברוך ונשמתה עדן.
נכתב ע"י נחמה אלעזר פלמן 30/12/2001 שתבל"א
ואני מוסיפה : מאז נכתבו הדברים נפטר אחיה שמעון , סבה של הכלה רעות , איכר בכל רמ"ח אבריו , אב וסב גאה לבנותיו ,נכדיו ונכדותיו . איש נעים הליכות ואוהב זימרה.
אח נוסף מנחם מנדל היה אף הוא איכר , עובד אדמה והיה גם אחד מחברי קבוצת הדייגים "רשת" של אנשי יסוד- המעלה שעסקו בדיג עד לייבוש אגם החולה , עד יומו האחרון עסק בדייג להנאתו בתעלות . בכל פעם שיצא לדוג ובעיקר בערבי חג ומועד זכר את נשות חבריו הדייגים שהתאלמנו ודאג להניח דגים על שולחן החג( גילוי נאות - גם אנחנו זכינו לאכול מדגים אלו בזכות היותו של אבי ,דייג חבר "רשת") זכה לגדל שני בנים אך לא זכה להכיר את נכדיו ונכדותיו.
