הווי הצעירים במושבה-משלוח מנות -רחל גרינקר

                                                     משלוח מנות לפורים  
 חובר ביסוד-המעלה שנת תרפ"א ע"י רחל גרינקר גולדנר ז"ל  והושר בנגון "ניסים ונפלאות" מתוך הספר "נחשוני-החולה"/ תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה  ליובל ה- 75  מאת א.מ.חריזמן , כונס ע"י יהודה גרינקר .

         הקלוב שנפתח ביסוד המעלה
         הוא רק לבחורים מרומי - מעלה.
         ומפחדם של זקני החברה 
         סייגו סייג מפני עבירה  --
         גזרו  גזירות ותקנו תקנות :
        הכניסה נאסרה על הבנות .

        והנה קרה המקרה ובקלוב הנעים
        חגגו לזוג חדש חג התנאים:
        והבחורים התכוננו לצאת במחולות
        עם הנערות שעוד אינן כלות.


       אך הבחורות חשבו אחרת
       והתכוננו בשקט למין מרד---
       כשהגיעה שעת הריקודים הנלהבת 
       העדיפו הבחורות על מקומן לשבת.


      הקוולרים הפצירו ברוב הזמנות--
     "לא ולא" ענו להן הבנות.
     עיני הבחורים מכעס התנוצצו,
     והבחורות על חשבונן התלוצצו.

     וכאשר לא הייתה ברירה אחרת 
     רקדו המסכנים בלי גברת.
     ובין הזקנים יראי - השמיים,
    עלתה השמחה עד לב השמיים:
    ימים טובים הגיעו למושבה , 
    הבנות שלנו חזרו בתשובה .


                                        רחל גרינקר - גולדנר 
מספרת ג' שולמית אמתי מבנות המושבה  על רחל  כי כילדה הייתה עסוקה בעבודות הבית והמשק מה שמנע ממנה את האפשרות להכין את שיעוריה כראוי ובמקום לעזור לה היינו מתגרות בה . על דעת מי  יכול היה לעלות אז שהמחיצה ביננו תיפול והריעות תגדל ביננו עד לאהבת נפש ממש ??
רחל עזבה את המושבה למשך מספר שנים לתל-אביב אל אחיה משה,רק בסוף מלחמת העולם הראשונה חזרה ליסוד.
"בחורה בריאה ונאה והמזיגה של זהב השיער עם לחייה הפורחות כשושנים הוסיפה לה קסם מיוחד.. ,,היה בה משהו מהמובחר,מהנדיר בכל חיצוניותה והוא שקסם לי בעיקר "  .
רחל נכנסה שוב לתוך עול המשק והבית ועבודתה הייתה רבה מאוד. הייתי תמהה לכושרה ,להספיק לכבס, לגהץ, לצחצח ולסדר הכל באיזו זריזות בלתי שכיחה.....
לפעמים יכלה לעזוב הכל בבית ולהפליג יחידה לאיזה טיול ממושך או סתם להתבודד משך שעות באיזו פינה צנועה במושבה  ולכתוב.
בנימה פיוטית חוננה ובמעוף דמיון וזה היה ניכר ביחוד בשיחתה ,בשטף גובר והולך ובשפע צבעים חיים הייתה מספרת ומתארת את חוויותיה.
רחל נישאה למ.גולדנר מיבנאל,שלאחר נישואיהם עבר ליסוד-המעלה.  כל המשק של בית גרינקר אחרי מות אבי המשפחה עבר לרשותה  והנה היא בעלת בית ומשק גדול .
 עברו עוד מספר שנים ורחל כבר אם לילדים , טרדות המשפחה השונות והמייגעות עשו את שלהן והנה כרעם ביום בהיר הכתה הבשורה המחרידה  ,מתה מלידה קשה.

בתה בת-עמי זמירי שתבדל"א מספרת כי אמה נפטרה בעת שהייתה בת 3 ,הזכרונות היחידים שיש לה הם סיפוריה של אביה על אמה.
היא זוכרת שהיתה בבית ארונית עם מגירה ובמגירה מחברות עם שיריה של אמה וגם צמות ששמרו משערה הארוך. 
עוד  היא מספרת  שלא העזה להתקרב למגירה בכדי לא להכעיס את אמה החורגת.

נינתה הגר אמיר-בורקמן  נותנת ידה אף היא בכתיבת סיפורי ילדים , ספר ראשון פרי עטה ראה אור .

טיול בשבילי הצבע - הגר אמיר-בורקמן (ספר ילדים)

שוש מילמן 16.03.2010

טיול בשבילי הצבע - הגר אמיר-בורקמן (ספר ילדים). הספר מספר על אנשים קטנים בצבעים שונים. מתחיל באיש הכחול שצבע שמים וים והיה לו משעמם עד שראה את האיש הצהוב שהוסיף גם שמש צהובה

   גילוי נאות - הגר היא בת דודתי מצד אימי ,

http://www.imaba.co.il/article.php?pid=45

י"א באדר והשפעתו על חיי המתיישבים

רבקה אשכנזי לבית מזרחי בשעת חריש

 היום י"א באדר-סיפור תל חי  ואותי סקרן לדעת מה קרה כאן באזור ובפרט במושבה  אחרי הקרב בתל-חי. הרי המושבה הקטנה מעולם לא נעזבה.... אני מביאה מדברי הראשונים כפי שנרשמו על ידם בספר "נחשוני-החולה".
                       בשעת מלחמת תל-חי 
"הגבולות שנקבעו לפי הסכם סיקס-פיקו הידוע בין סוריה,ארץ המנדט של צרפת לבין "פלשתינה" ארץ המנדט של אנגליה-טרם נתבררו .
 הצבא האנגלי,אשר שלט בארץ עד מעבר למטולה ועמק עיון עזב פתאום את האזור הצפוני של ארץ ישראל, מאחרי יסוד-המעלה צפונה,
כל עמק  החולה עד אחרי המושבה מטולה ועמק עיון וצבא צרפת לקח את מקומו. 
אז מרדו הבדווים,יושבי עמק החולה ,בצרפתים והתנפלו על הצבא וגרשו אותו עד להר חרמון.
 כל הארץ בין ים סומכי(החולה) לבין הר החרמון נתפשו בידי הבדוים המורדים.אנרכיה  נשתלטה בכל הסביבה. גדודים גדודים עלו שודדים על כפרי הנוצרים לשלול שלל ולבוז ביזה. 
גם אכרי מטולה עזבו את מושבתם וברחו על נפשם,אמנם  חיל המורדים לא פגע ביהודים כי כן הבטיחו שלא לנגוע לרעה אבל גדודי השודדים השתמשו בשעת הכושר ושדדו וחמסו כל אשר השיגה ידם. השודדים היו מזויינים בנשק שנפל בידם משלל הצבא הצרפתי הבורח.
 רק שתי הקבוצות של כפר גלעדי ותל חי  נשארו על מקומם ונלחמו בשודדים,פרשת הגבורה ידועה ולא כאן המקום לחזור על פרטיה . 

 יסוד-המעלה נשארה אמנם באזור המנדט האנגלי ופחד המורדים לא היה עליה כי הבדוים לא ערכו מלחמתם לא נגד האנגלים ולא נגד היהודים,בכל זאת נגזלה שלוותם. אדמת המושבה  השתרעה -עברה הרחק מגבול המנדט האנגלי ונכנסה לתוך תחומם של המורדים, גדודי השודדים הבדוים לא דקדקה בגבולות. 
ההתנפלויות על המושבה היו מבוצעות על החורשים בשדה ועל העדר,כמה פעמים שדדו מן העדר כשהשוד מלווה בהתנגשויות עזות של שני הצדדים, שיא ההתנפלות על אדמת מלחה. 
אחרי שהממשלה לא נענתה להגן בכחה על המושבה היא מסרה לרשות האכרים המקומיים 28 רובים. מן היום ההוא התחילו אכרי יסוד-המעלה לצאת אל השדה מזויינים.
 יום אחד כשחרשה חבורת אכרים בשדה הסמוך להרי נפתלי התנפלה עליהם כנופיית שודדים ,.. פרצו יריות משני הצדדים, האכרים התחפרו באדמה ולא נתנו לשודדים לקרב אליהם. בינתיים משהגיע רעש היריות אל המושבה,במרחק של 7 ק"מ יצאו לעזרת הנתקפים חבורת איכרים מזויינים,שמצאו את ר' ישראל אשכנזי מוטל ארצה פצוע קשה ברגלו ובקרבת מקום זוג פרדות הרוגות. העזרה מהמושבה אילצה את השודדים לסגת.
המצב הלך והחמיר מיום ליום. ההתנפלויות  היו כל כך תכופות שאנשי המושבה ראו בכך התאמצות מצד השכנים להכריח את התושבים לעקור ממקומם כשם שעשו אנשי מטולה ותל-חי. אולם אנשי יסוד-המעלה היו רחוקים מרעיון העזיבה. ..
ואז קרה הרצח של שרגא אייזנברג , ידענו כבר ימים עצובים במושבה , כותב מר משה גרינקר את רשמיו מאותם ימים - אבל יום כזה טרם היה לנו. 
אבל כבד ומדכא רבץ במושבה, קדרות כסתה כל פנים. מצבנו החמיר ביותר. 
ממזרח-הגבול,מצפון - חבל ארץ בלי שלטון וכולו עקוב מדם ושוד, והמערב - כולו קן של שודדים ורוצחים. 
וכאן, בתוך הגבול עצמו,את התבואה הרחוקה אי אפשר לקצור מחמת הסכנה והבטחון בלב הולך ופג...  
המרגישה ירושלים הצוהלת , המרגישה יפו החוגגת את מצבנו ?  שם גואלים ונגאלים , רוקדים ושמחים וכאן חרדים ובוכים,עובדים בזיעת אפים ונהרגים ונמצב הלך והחמיר.....
אותו זמן נוסד ועד הגנה בגליל העליון והדאגה בעיקרה נתרכזה ביסוד-המעלה כעל הנקודה הצפונית האחרונה אחרי עזיבת מטולה וכפר גלעדי....
 ועד ההגנה הגלילי גייס גדוד פרשים שהיו מלווים את הקוצרים שעבודתם הייתה נעשית בחבורה בחלקה אחת ,זו אחר זו 
אולם למרות כל הקשיים והסכנות הצליחה המושבה לקצור את התבואה כולה , עובדה זו הוכיחה להם לערבים,שאנו רחוקים מאוד מלעזוב את מושבתנו. 
 כך היו הדברים נמשכים והולכים עד שנבעו הגבולות בדיוק והצבא האנגלי חזר לאזור הצפוני ,מיסוד-המעלה ועד אחרי המושבה מטולה. 

אחרית דבר: תושבי הפריפריה עדיין תוהים מפעם לפעם האם תושבי המרכז וירושלים חשים את העובר עליהם ,
תושבי הארץ תוהים ,האם יגיע יום של "וכיתתו חרבותם..."
ואני תוהה ,האם יצליחו העוסקים בהוראת ההסטוריה לתלמידי החטיבות העליונות ללמדם שההסטוריה משפיעה על חיינו גם היום (ראה ערך גבולות).
 

סוניה שטילמן בחריש

צעירי המושבה

 

סיפורי נשים במושבה - שרה שמוקלר

 רובנו זוכרים את שרה שמוקלר  בנשימה אחת עם ברל כצנלסון וסיפור אהבתם אך כאן במושבה זוכרים אותה כאחות הרחמניה ,האשה שבאה להציל רבים מקדחת שחור השתן ולבסוף נפלה בעצמה קרבן בידי נגע ממאיר זה .

 על העלמה העדינה,זהובת השיער ותכולת העיניים וכולה רחמי אהבה, ניצוץ ממלאך רפאל כותב ד"ר הלל יפה בדברי הספדו  -

 "...בדברי ימים של עמים יש תמיד מספר לא גדול של גיבורים נסתרים,גיבורים אמיתיים,בעלי כשרונות ומרץ,השכלה ומחשבה עמוקה,צנועים וחסרי עזות. הם העובדים יותר מכפי כוחותיהם . הם, המכינים את הקרקע לתנועות ולמנהיגים והיוצרים את האפשרויות והיכולות לעבודת האחרים ולהתקדמותם..."   

טוב-לב ,אמונה עמוקה בתעודתה , הבנת נפש האדם והענווה המפליאה שכה הקסימה את כל אלה שהכירוה מקרוב - אלו היו סגולותיה .

 כעבור זמן , כאשר היה צריך להציל מנוראות המלריה את אכרי יסוד-המעלה רבת הסבל,  השוכנת מאחורי "הרי החושך",  לחיות בה בבדידות   בסביבה הזרה לה  , באה אליהם וידעה לנטוע בליבם אמון אין - גבול , אהבה ואפילו רגש שאינו שכיח במושבותינו - הכרת טובה. 

היא ידעה לעודד את האנשים ולעורר בהם תקווה ורצון להלחם בעד החיים.

"היא נפלה על שדה המערכה לא כחייל ,מונע מרצון הממונה עליו , לא כסחופה באיזה זרם של התלהבות חולפת,כי אם הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד."

מיסוד-המעלה הובאה לבית החולים בצפת ,שם יצאה נשמתה .
מספרים כי " פישל סאלומון מנהיג המושבה ,היה מתייחס אל שרה שמוקלר- האחות הרחמניה בהערצה, היה מרבה שיחה עמה -עם כל הסתייגותו בדרך כלל כיהודי אדוק מריבוי שיחה עם אישה , אף מפליג היה בערך נשמתה האצילית.
 משנודע לו דבר מותה פרץ האדם העז והתקיף הזה בבכי כתינוק "
מתוך הספר "נחשוני-החולה " ליובלה ה- 75 של המושבה    

נשות המושבה-אסנת ברש הילדה הראשונה במושבה

                         אסנת ברש לבית סלומון 

אסנת,הבת הראשונה שנולדה במושבה. היא נולדה בסוכות הגומא על שפת האגם הייתה נכדה לר' פישל סלומון ,בת למשה וחנה סלומון. האם חנה נחלשה ממחלת הקדחת ומחוסר במזון מבריא . מספרת אסנת " פעם זכורתני ,חליתי בשל הדורה הקטלנית שקיבותינו לא היו רגילות לה. שלחה אימי לצפת והביאו לי חלת סולת קטנה,חלה זו הייתה תחובה בתוך אחת מפרצות הצריף להסתירה מעיני הילדים, שלא ינעצו בה את שיניהם.."
חנה האם נפטרה בדמי ימיה  וכך גם בעלה. ר' פישל לקח את הנכדים וגידלם בביתו. 

ור' פישל מחפש חתן לנכדתו הראשונה שנולדה בא"י.
 אלעזר אהרן ברש,יליד צפת,ממשפחת עשירים ולמדנים. שקידתו על התורה לא הפריע בעדו מלקנות ידיעות יסודיות בתרבות הכללית ובאחד הימים נתפש בכל חום עלומיו אל רעיון התנועה הציונית-דבר שנחשב בימים ההם בעיני יהודי צפת לצעד "אפיקורסי" שרק אמיצי רוח היו מסוגלים לכך. ..
והנה משנודע לו לר' פישל דבר מציאותו של אותו בחור בן תורה ומצוין במידות ונוסף על כך ציוני נלהב, מיד פנה אל הוריו ובקש מהם את בנם לחתן לנכדתו.
 הוריו,שידעו יפה דבר מצבה החומרי האיום של יסוד-המעלה ובעיקר פרשת חללי הקדחת, נמנעו בתחילה מלתת לבנם לסכן את חייו באותה נקודה משכלת ואולם אלעזר שהחליט לשנות את אופן חייו ולקשור את גורלו עם גורל חלוצי היישוב העברי החדש ,הודיע את דבר החלטתו זו להוריו בצירוף הדגשה שלשווא ינסו להניאו מכך. הוריו נאלצו לומר לדבר טוב.
 מספרת אסנת " נישאתי לאיש -ממתנות הדרשה שקבלתי נצטבר איזה סכום כסף , אומרת לי חותנתי,עליה השלום: שמא תקני לך אסנת, בכסף זה אי אלה תכשיטים ? לא נאה לה לאשה להתהלך בלא כל תכשיט....שמעתי יפה את הצעתה.
לאחר כמה ימים הלכתי וקניתי פרה ואחרי כן עגלה וכמה תרנגולות , וכך נסתדר בחצרנו משק-חי.
זמן מה אחרי החתונה בקש אלעזר להיות איכר אולם הפקידות דחתה את בקשתו מתוך הנימוק שהואיל והוא בן למשפחת עשירים ומטרת הנדיב לסייע רק לנזקקים מחוסרי אמצעים-הרי אין כאן מקום בשבילו.
אף על פי כן לא עזב את יסוד, היה חוכר שטחי אדמה קטנים,מגדל עליהם תבואה ומחזיק פרות וכדומה.
אולם מהיותו על פי טבעו פזרן במעשי צדקה ומתוך שמצב המושבה היה כידוע בכל רע,התחיל כספו אוזל לאט לאט עד שבאחד הימים הגיע למצב של מחסור ממש בעוד שהאיכרים חבו לו מאות לירות.
למרבה הצרה התחילו הוא והילדים סובלים מפגעי הקדחת, מתו עליהם ארבע ילדים ואותו זמן נקרא לצבא. כל הדברים הללו אילצוהו לצאת לברזיל, מקום שגרו קרובי משפחתו.
 אדיר חפצו היה לצבור שם סכום כסף מסוים ולשוב ארצה על מנת להתנחל על הקרקע. עם גמר מלחמת העולם הראשונה שב ארצה ורכש לו ביסוד-המעלה משק מאיכר אחד זקן . אותו זמן נבחר לראש הועד והוא התחיל להתמסר לעבודה הציבורית בכל ליבו ונפשו.
בינתיים ומצבה הכלכלי של המושבה הולך ורע ומכיוון שדרכו הייתה יותר לתת מלקבל הרי כשפיק"א הייתה מחלקת תמיכות והלוואות לנזקקים וכבר גם הוא נמנה על אלה, היה מבקש תמיכות בשביל אחרים.
בתקופת הטבק עמד אז בראש הסינדיקט והוא גם גזברו,נמצא בין איכרי יסוד אחד שהיה חייב לו חוב פרטי.
 כשאלעזר ערך עמו את החשבון הסופי המריצוהו בני משפחתו שינכה מכספו של אותו איכר שקבל בעד הטבק את חובו הפרטי, ענה להם כי פעם נכנס לביתו של אותו איכר וראה איך שמציעים לילדים את משכבם על הרצפה--וכלום אין זה חטא לא יכופר לדרוש ממשפחה במצב כזה תשלום חוב ישן ???
בינתיים והמצב בבית הלך ורע גם מבחינת הבריאות ,ארבעה ילדים הביאו לקבורה. נולד בן ציון בן יחיד בין ארבע אחיות שנותרו בחיים. כאשר חלה בנו יחידו בקדחת עמד והעביר את בני משפחתו לצפת לאקלים בריא שאין בו מלריה.
בעקבות מצבו הכלכלי שכבר הגיע לידי דלדול ממש ומתוך שהשאיר בברזיל סכום של כמה לירות עמד ויצא לברזיל לגבות את הסכום הנ"ל כדי לשכלל אחרי כן את המשק שלו.
הדבר היה בשבת...הוא יורד לריו דה ז'נרו כשהוא מהלך ברגל ,כדי להימנע מחילול שבת ע"י נסיעה והנה עלתה פתאום עליו חשמלית והרגתו. "
אסנת  נותרה בצפת ושכלה את בנה בן ציון ועתה  התאלמנה ונותרה מטופלת בבנות צעירות . כ 8 שנים חיה בצפת עד שסיימו הבנות את לימודיהן ואז שבה למשק ביסוד-המעלה. 
כדבריה :- " איזה כוח ממרום השתלט אז עלינו, רק להתנחל, להיאחז, להשתרש עם הגוף עם הנפש, עם כל החושים,עם כל הישות. שום דבר לא היה קיים בעולם מלבד שכרון זה של השתרשות."
בבית אוהב ישראל , בית של צדקה וחסד ,בית של עזרה לזולת גדלו הבנות. 

 טובה לובובסקי, בתם שיתפה בזיכרונותיה כמענה לשאלתה של ביתי בר על תקנון "לינת צדק"  בעת שזו למדה על "המושבה שלי" ואלו הם דבריה כפי שהוקלטו :
"אני נינתו של ר' פישל סלומון, זה לא שאני מתגאה אבל  אני גאה במה שעשו. הם עזבו ארץ ובאו לתור ארץ , למצוא נחלה לקהילה  ובחיוך מוסיפה :"כנראה הייתה שקיעה או זריחה  וזה מצא חן בעיניו" וכך הקימו מושבה.   
אני כילדה  עסקתי בעבודות הבית, למדנו ועבדנו. הכביסה שהייתה מלאכה קשה כי הכביסה נעשתה ביד.
 ברוב המשקים היו עזים ופרות, הגברים היו יוצאים החוצה לעבודה והאישה והילדים היו צריכים לעסוק בכל העבודה הזו.
 הם היו צריכים להסיק את התנורים , מסביב הטאבון היינו שמים גזעי עץ בשביל לשרוף ולהכין גחלים למגהץ  .
בבית לא הייתה רצפה, הייתה אדמה שמורחים. לא היו ברזי-מים בבתים, היינו צריכים לשאוב או להביא מהאגם .אצל חלק מהאנשים היו בארות ומשאבות -לא לכולם היה.
היינו מבררים את החיטה ומנקים אותה ואחר כך הולכים לטחנת הקמח שנמצאת בין יסוד-המעלה לקריית-שמונה וטוחנים קמח לכל השנה.
האנשים היו עניים מאוד אבל עזרו האחד לשני , דאגו גם למי שלא היה לו ,דאגו גם לפועלים שלא היו מבני החבורה. 
 מכיוון שהקדחת פגעה בכולם,הרבה ילדים אמהות ואבות חלו בקדחת ורבים מהם נפטרו מהמחלה ואז ישבו וכתבו תקנון  של "לינת-צדק"  שעיקרו היה עזרה הדדית,טיפול בחולה,עזרה למשפחת החולה ,  כל זה ברוח התורה למצוות ביקור חולים וגמילות חסדים .
אימי שכלה כאן ארבעה ילדים , וגם כשקיבלו הצעה להעביר אותם ליד פתח תקווה הרחק מהביצות של החולה והם אמרו בשום פנים ואופן לא, זו הייתה העלייה הראשונה !!"

טובה נישאה לעזיאל לובובסקי בן המושבה ,כאן הקימו את ביתם וגידלו את ילדיהם ,אריק ,ירדנה שולה ומישאל . 

יחסיי שכנות

  בין מבקרי המוזיאון יש לא אחת קבוצות מעורבות כגון קורס מורי דרך , קצינים ומפקדים של מג"ב והמשטרה הכחולה, חיילים, רופאים ,מפעלים שונים, צוותי סיעוד ורפואה , סטודנטים וסטודנטיות מהמכללות השונות ועוד. 
מכיוון שאנו עוסקים כאן בהגשמת החלום הציוני  חשבתי איך לסיים את הסיפור וההדרכה עם המסר של דו-קיום .

   נזכרתי בסיפורו של מר ליקרמן  על ר' מנחם מנדל פלמן מתוך הספר "נחשוני-החולה" ספר שאני מרבה להשתמש בו , ספר שיצא לאור לכבוד יובל ה-75 של המושבה והחלטתי שהסיפור מלמד יותר מכל על הלך הרוחות אז , סיפור מרגש ומעורר תקווה. 

            בית פלמן  

ר' מנחם מנדל פלמן,מראשוני בני מזריץ'.מעשרה קבין הצער והמצוקה שירדו על חלוצי יסוד-המעל,נפלו תשעה בחלקו של ר' מנדל פלמן וכמידת צערו מדת יושרו ותומו וענותנותו. 

" סלימן אבו-עלי,מספר מר ליקרמן-היה אחד מזקני ערביי איזבד שמכרו אדמתם ליהודים,איכרי יסוד-המעלה.

  " סלימן אבו-עלי,היה אחד מזקני ערביי איזבד שמכרו את אדמתם סליהודים,איכרי יסוד-המעלה.

לאחר שנות התלאה והמצוקה הרבה ,הוטב לבסוף מצב המתיישבים והאדמה החלה נותנת יבולה בשפע. סלימן היה בא עם בתו אל הגורן לעת זריית החיטה ומבקש נדבת תבואה,כשאיש מהתושבים לא קפץ כמובן את ידו ממנו(לא התקמצן במילים של היום). 

פעם באתי אל הגורן המשותף לי ולמר פלמן לבדוק גדיש חיטה שכברנוהו קודם לכן והנה הופיעו סלימן עם בתו,כמימים ימימה ובידו שק.
 ברך הזקן את ר' מנדל בשלום המזרחי כפול השמונה,כנהוג  בעוד שר' מנדל השיב לו שלום בראש מורד וכאילו כפאו שד... עמד הזקן כמה שעמד ונפרד ממנו בשלום עם השק הריק בידו-כלעומת שבא. 
הדבר חרה לי עד מוות, הייתכן כמעשה המחפיר הזה לשלח זקן חשוב וידוע זה בלי מתנת נדבה מתנובת שדהו אשר ברכו השם ??

הבדוי אך הרחיק והנה ר' מנדל דנן נוטל שק חדש מאלה שהבאתי,ממלאו חיטה כמעט עד שפתו,קושרו ומעמיסו על גבו ופורש עם משאו לדרך. 
הוא הולך ואני תוהה ומשתאה אחריו. צועד הוא קדימה בצעדיו הכבדים,כפוף תחת נטל משאו ואני מרחוק-בעקבותיו,מחריש,מנחש לדעת לאן פניו מועדות עם שק התבואה הזה והנה הגיע עד אוהל סלימן אבו-עלי נכנס פנימה עם שק החיטה, הורידו והעמידו לאט במקום שהעמידו ופנה אל הבדוי :- "יא סלימן,מתבייש הייתי בכך שאתה לעת זקנה תהא בא אלי לבקש נדבת לחם. הואיל ולא שכחנו וגם לא נשכח שבשעות דחקנו היית אתה ושאר אחיך מאכילים אותנו מלחמכם...חובתנו  הקדושה היא איפה,שנהיה מביאים מתנה מיבול אדמתנו לביתך מבלי כל טורח מצדך לעת זקנתך"  
ובדברו פנה ר' מנדל אלי ,הנער, בן לויתו ואמר : "ואתה שלמה,ממני תראה וכן תעשה". 

ומאז , סיים מר ליקרמן את סיפורו , במשך שנים קיימתי את המצווה הזו לגבי סלימן הזקן ומחמוד ג'ומעה שגם הוא היה מערביי איזבד, בעלי אדמת יסוד-המעלה לשעבר".         

 משפחת פלמן זכתה להעמיד דורות של איכרים  ביסוד-המעלה למרות ואף על פי הקדחת ,למשפחה הוענקה מדלייה בבית הנשיא על "הקרבה מעל ומעבר"  לציון  120 שנים לעלייה הראשונה, את הבית והחצר המשוקמת ניתן לראות ברחוב הראשונים ,בית יפה המעיד על יושביו .