חינוך במושבה - פרק ג'

                        דמותו של מורה

        "ר' ישראל מנדל-לפי הפרטים שמסר לנו עובד אמיתי,אחד מתלמידיו בעת ההיא- שפת הלימודים אצלו כבר הייתה עברית. היה מלמד לתלמידיו חומש,רש"י,פרקי אבות,משנה,אגדה ו"תולדות עם ישראל" לא.ז.רבינוביץ.

את פרקי דברי הימים האלה היו מצווים התלמידים ללמוד על-פה ונמצא-מספר ע.אמיתי-תלמיד חרוץ, יעקב אלחדיף שידע את שמות חלקי תולדות עם ישראל בעל-פה. נתן לו מנדיל פרס, היה חותם על "העולם הקטן",עיתון הילדים בימים ההם ולא היה לנו הילדים חג גדול יותר מאשר להתאסף בשבת אחרי הצהרים בצל האקליפטוס הגדול והענף ולקרוא בקול ב"עולם קטן". 

הספריה בבית-הספר היתה סדורה בארון שחור ובו אותם הספרים הקטנים והנחמדים והמלבבים כגון "הצועניה העבריה" וכיוצא בה שר' ישראל מנדיל היה מחליף אותם לנו מתוך חיבה יתרה. הבחורות הצעירות זכורני, אף הן היו באות אל ר' ישראל מנדיל להחליף ספרים.

אלה היו ספרי "תושיה" וסיפורי אגדה לבן-אביגדור וכן "זכרונות לבית דוד" לא"ש פרידברג ועוד.

גם חשבון היו לומדים,ר' ישראל מנדיל היה כותב לנו תרגילי חבור וחיסור והיינו צריכים לפתרם מבלי לקבל ביאור. 

אותה שעה היה פותר עם הגדולים תרגילים  ב"תשברת" שבאזנינו הייתה מצלצלת כעין"סתרי תורה" שלא נועדו אלא לגדולים בלבד ששיח ושיג להם עם הבוגרות. כל שאר המקצועות כגון:טבע,גיאוגרפיה וכו' ואין צורך לאמר ציור זימרה והתעמלות ,לא היו נלמדים אצלנו.

לומדים היינו מן הבוקר ועד הערב. פעמון לא היה לו  מפני שר' פישל גזר עליו משום ו"בחוקותיהם לא תלכו" ומשום שהיה מזכיר לו את חרדת הפוגרומים.... והיה ר' ישראל ,כתום ההפסקה מקיש באצבעו על שמשת החלון לאות כי הגיעה שעת הלימוד ושעת הלימוד 60 דקה בדיוק ! לא פחות אף דקה אחת ! בהפסקה(שהייתה נקראת בפי ר' מנדל ברוסית "פערעמאנא" ז"א התחלפות השעה) היינו משחקים ב"טאבע" (כדור-בערבית) עשוי צמר עזים מוצק כאבן בו היינו חובטים ונחבטים לפעמים עד לדמעות.     

 

חינוך במושבה -פרק ב'

                         גינת בית - הספר

בית הספר בנוי שני טורי כתות ובאמצאו אולם או מסדרון כפי שקראו לו. שתי כתות מכל צד וחדר מורים ומצד החצר מקום מגוריו של מנהל בית הספר. גם שמש בית הספר גר באותה חצר.

המורה בעל יוזמה ואוהב טבע החליט ללמד את תלמידיו להכין גינת ירקות ולגדל פרחים מסביב לבית-הספר. הרבה עמל וטורח השקיע עד שעלה בידו להשפיע על אחד האכרים שיחרוש בבהמותיו חריש ראשון בגינה:לאחר מכן הכינו המורה והתלמידים ענפי שיטה וכל מיני ענפים אחרים,מתחו חוטי תיל והשחילו את הענפים המוכנים בין חוטי התיל וכך קמה והייתה גדר מסביב לגינה. 

עתה הגיעה השעה לחלוקת הגינה לחלקות קטנות,לכל ילד חלקה שלו.

המורה והתלמידים יצאו לגינה,מדדוה לארכה ולרחבה,חלקוה לחלקות קטנות וכל ילד הביא מביתו כלי חפירה,קלשון או מעדר והכינו את החלקה.

כאשר ירד הגשם הראשון החלה זריעת החלקות. את הערוגה הקיפו בזרעי פול ובפנים הערוגה שורותיים צנונית ושורותיים חסה,כרובית וכרוב. בקיצור נכל המינים שעלה בידי המורה להכין בשתילים ובזרעים והייתה הגינה לתפארת ולגאוות המורה ותלמידיו.

לא מעטים מאנשי המושבה ראו ועשו אף הם בגינות שליד הבתים ומה רבה הייתה השמחה שעה שילדי בית הספר הביאו את הצנונית הראשונה הביתה.  

בית הספר במושבה

     

חינוך במושבה הותיקה -פרק א'

שנת הלימודים בפתח ואני חזרתי לנבור בספר"נחשוני-החולה"-תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75 שכונס ע"י יהודה גרינקר ומאת א.מ.חריזמן והוצא ע"י המועצה המקומית של המושבה והאגודה החקלאית למען ידעו הדורות הבאים את קורות המושבה.

הסיפור הבא לקוח מתוך הפרק החמישי- פרקי הווי  

                            החדר ובית הספר 

 "הימים ימי סתיו.הרחוב מכוסה מרבד עלי שלכת. עצי התות החלו להשיר עליהם וצבעם כצבע הזהב. הילדים משחקים ברחוב. אך עת למשחק ועתים לתורה.הגיע זמנה של חנה'לה ללכת לבית הספר.

ראשוני המושבה טרם השלימו עם בית ספר מעורב לבנים ובנות,בו מלמדים גם מורים וגם מורות . החליטו שיש להוציא את הילדים ולשלחם ל"חדר" למען ילמדו תורה ומעשים טובים. בראש המחליטים עמד כמובן,סבא.מהעיר הקרובה הוזמן "מלמד" ובית הכנסת הפך ל"חדר" במשך היום. הבנים הוצאו מבית הספר ונשלחו לחדר ואף שני אחיה הקטנים בני החמש והשש נשלחו לחדר. את חנה'לה שלחו לבית הספר אך בבית הספר אמר לה המורה "עד שאחיך הולכים ל"חדר" ,אף לך אין מקום כאן,גם עליך ללכת ל"חדר". המורה נלחם על קיום בית הספר ושני בתי הוראה בכפר כה קטן לא היה להם מקום.

הלכה חנה'לה לביתה,נכנסה כמתגנבת לחדר השינה,שכבה תחת אחת המיטות וגעתה בבכי.אמא לא הרגישה בה כי עסוקה הייתה בחצר. כשהגיעה שעת הצהרים חזרו הילדים מה"חדר" ואף המורה באה מבית הספר כי היא הייתה אוכלת צהרים בביתם. שאלה האם:- איה בתי,מדוע לא חזרה מבית הספר? ספרה לה המורה כי הילדה לא הייתה בכלל כי היא נשלחה הביתה עד אשר גם הבנים ילכו לבית הספר ולא ל"חדר".

לא ידעה האם מה תעשה, להמרות רצונו של סבא ולהוציא את הילדים מן ה"חדר"- לא רצתה אך לא ללמד את בתה בכורתה -גם בכך לא רצתה.

עברו כמה ימים וחנה'לה אינה הולכת ,צר לה המקום בבית והיא יוצאת לרחוב השני לשחק עם הילדים, הגיעה עד בית הכנסת ושמעה קול בכי קורע לב. נגשה עד הפתח וראתה:אחיה קשור בחבל אל רגל השולחן ובוכה בלי הפוגות.התפרצה פנימה אך הרבי לקחה בידה ודחפה החוצה. הרימה כמה אבנים וכונתם ישר לחלונות בית הכנסת,שיברה את שמשות החלון ורצה כחץ מקשת להודיע לאם :"לכי תראי מה עושים לילדים ואז תדעי אם לשלחם ל"חדר" או לבית הספר".

הלכה האם ל"חדר" ומצאה את הבן קשור לרגל השולחן,התירה את ילדה וחנה'לה חגגה את נצחונה.מאז לא הלכו יותר אחיה לחדר כי אם לגן וחנה'לה הלכה שוב לבית הספר."

 

זוטות של יום-יום

 הספורט בבליעת החינין 

"ילדי בית-הספר היו מקבלים את מנתם היומית בבית הספר .התנהלה ביניהם התחרות בצורת קבלת החינין ובליעתו. היו כאלה שזרקו את הגלולה ישר לפה ובלעו אותה בלי מים כאילו קיבלו ממתק והיו כאלה שהגיעו לשיא, היו זורקים את הגלולה כלפי מעלה כשהפה פעור כך שהגלולה תיפול ישר לתוך הפה ובולעים אותה.
שיא השיאים היה כאשר קבוצת ילדים עמדה בעיגול-אחד היה זורק גלולה כלפי מעלה ושאר הילדים מתחרים ביניהם מי מהם יצליח לקבל ראשונה את הגלולה לתוך פיו.כך היינו עדים לקבלת חינין וספורט שלובים זה בזה.
 כן הנהיגו והשתמשו באותו הזמן גם בזריקות חינין.זרקות אלו נעשו באופן הפשוט ביותר.את החולה השכיבו במיטה ,בקשו ממנו שישכב על בטנו ותקעו לו זריקה של חינין במקום לא נוח ביותר.במשך כמה ימים לאחר הזריקה עוד הבחינו הילדים וידעו באיזה חלק נעשתה זריקה זו,כי על אותו צד אי אפשר היה לשבת ואסור היה לנגוע בו בשל הכאב הגדול"

מתוך הספר"נחשוני-החולה" ליובל ה 75 של המושבה יסוד-המעלה