דפים

יום שני, 20 באוקטובר 2014

שנת שמיטה

"החקלאות הנה ותהי לעולמים ראש פינתה של כל חברה אשר כתבה על דגלה יצירת מולדת. אם חקלאות כאן-מולדת כאן"  משה סמילנסקי

  עבר והווה, השנה שנת שמיטה -  חזרתי לספר "נחשוני-החולה" ,תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה שנכתב לרגל יובל 75 של המושבה (שנת 1958)                            

                                                  עסקי שמיטה תר"ע (1909 )


שנת תר"ע הייתה שנת השמיטה. והנה נתעוררו חילוקי דעות בין איכרי יסוד:לעבוד את האדמה בשנה זו או לקיים בה מצוות שמיטה ?
וכך היה המעשה : בצפת נמצא אותו זמן הרידב"ז (ר' יעקב בן זאב) מחבר הפירוש הידוע על הירושלמי והוא שהוציא איסור על העבודה בשמיטה כנגד ההיתר של ר' יצחק אלחנן וחבריו שבשמיטת שנת תרמ"ט.  מתוך שלא הייתה לו כל השפעה על יתר המושבות ובדעתו את אנשי יסוד כנאמנים ביותר לדת,הזמין אותם אליו לצפת ודרש מהם את קיום מצוות השמיטה ואף הבטיח להם תמיכתו הכספית.
אזהרתו החמורה של הרידב"ז עשתה את שלה ואנשי יסוד קבלו את מרותו בדבר קיום מצוות השמיטה לכל חוקותיה.
מר קלווריסקי לחם נגד החלטה זו והשתדל להוכיח לאיכרים את כל ההרס הצפוי להם ולא עוד אלא שהתרה בהם שיהא מוכרח להחכיר את האדמה לערבים,ראשית מפני שאי אפשר להשאיר שטח אדמה גדול שיעלה קוצים וברקנים ושנית עליהם יהיה לשלם סכום ענקי של מס העושר שכן הממשלה לא תוותר להם על המגיע לה.
כל אזהרותיו והוכחותיו היו כאין וכאפס לעומת לחצו של הרידב"ז עם מצדדיו ובראשם ר' דוד אייזנברג שעלה ממזריץ' עם משפחתו בשנת תרמ"ט והתנחל ביסוד-המעלה אחרי שעברה המושבה לחסותו של הנדיב. ר' דוד היה בעל צורה וקומה משכמו ומעלה גבוה,יהודי חרדי ויודע ספר,תקיף בדעתו ובעל השפעה.
רק איש אחד לא פחות תקיף בדעתו מהראשון העז לצאת נגד הרידב"ז,הלוא הוא ר' פישל סאלומון,שהיה גדול בתורה בנגלה ובנסתר.
תחילת התנגדותו התבטאה בזה שלא נענה להזמנתו האמורה של הרידב"ז לאנשי יסוד לעלות אליו לצפת לדון בעניין השמיטה. לאחר שהרידב"ז  פנה אליו בדרישה מיוחדת ,מכוונת אליו כאל פרט להתייצב לפניו-עלה לצפת. מיד לאחר שאילת שלום התחיל עימו ר' פישל בפלפולא דאוריתה ומוכיח לו את הנזק הרב הכרוך בקבלת החלטתו של הרב ולא ליסוד המעלה בלבד אלא לרעיון כל הישוב כולו. הרידב"ז עמד על דעתו כיד בקיאותו הגדולה והרחבה עליו בהלכות שמיטה ור' פישל הדגיש במיוחד את הנימוק שאין גוזרים גזירה אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה והרי מטעם זה עצמו המציאו קדמונינו את ההיתר של מכירת חמץ לנכרי וכו'.
כשהרידב"ז לא קיבל את הוכחותיו ,עמד ר' פישל ופנה אל הרב במסירת המודעה שלהלן:-"אני נתמך בדעותי על כך שהגאון רבי יצחק אלחנן היה הבית דין הגדול ומה שהבית דין הגדול פוסק אין שום בית דין אחר רשאי לחלוק עליו ועל יסוד זה הריני מקבל ללא כל פקפוק והיסוס את ההיתר שלו בעניין השמיטה" ! ועם הדברים האלה נפרד מבן שיחו והלך לו.
ר' פישל שמצוות ישוב הארץ הייתה שקולה אצלו כנגד כל המצוות ,עמד וצירף הלכה למעשה ויצא לעבודה ואליו נצטרפו עוד כמה אכרים,אולם הרוב 21 במספר,קיימו את מצוות השמיטה כמצוות הרידב"ז-מעטים מרצון והכרה ורבים תחת לחץ האיומים.
מר קלווריסקי עמד והחכיר את אדמת יסוד לאכרים יהודים צ'רקסים ממחניים. צערם של בני המושבה היה גדול פי כמה מאשר אילו החכיר את האדמה ללא יהודים כי הצ'רקסים היהודים הללו היו חופשיים בענייני דת וכעובדי אדמת יסוד קיבלו את ביתו הראשון של מר משה אמיתי שברחוב הראשי לגור בו. בשבת קודש היו מעמידים את המייחם בחוץ ,כלפי הרחוב ויושבים ושותים תה מתוך גאווה והרחבת הדעת של "חופשיים" המתכוונים להקניט את ה"אכרים התמימים".
ר' פישל מצידו סבל עלבונות קשים מצד אנשי צפת על העזות שבהתנגדותו לרידב"ז. הפקיד קלווריסקי השתומם לא מעט על טיבו של ר' פישל: לכאורה יהודי חרד עד לקיצוניות וכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ הוא מביא עניים מצפת לשם קיום מצוות לקט שכחה ופאה ודווקא הוא המתנגד הנמרץ לקיום מצוות שמיטה.    

יום שבת, 8 במרץ 2014

נשות המושבה - נשים מברזל -רונקה סאלומון

 אני ממשיכה להביא את סאגת נשות המושבה , נשות העליה הראשונה , אני מניחה שהן לא הכריזו הכרזות  ולא ראו מעשה יוצא דופן או הירואי בהתנהלותן , הן גם לא ביקשו את רשות הגברים   אלא פשוט ניהלו את חייהן בתבונת נשים ומתוך כורח המציאות . 
 אני מקדישה פרקים אלו  לנשות האיכרים במושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העבר,

                                       רונקה  סאלומון  


בתו של ר' וולוול בלום  מראש-פינה ואשת נעוריו של ברוך בן פישל סאלומון. 
רווית שמש ואויר הרי הגליל וכולה אומרת מרץ ותשוקת חיים . כאילו מן  השמים נועד זיווגה עם אותו בחור גברתן חם-מזג וצמא הרפתקאות. המשק שלו, חלקת שדהו עם עדרי הבקר והצאן שנתברך בהם עד מהרה , הצליח לרסן במידת מה את תכונתו הסוערת - הפרימיטיבית ולהשליט בו שיווי משקל של איש עבודה.
 במשך שנים מעטות נתברכו בשבעה צאצאים חסונים ומלאי חיים .בעוד הבעל ואשתו טווים  את חוט חייהם המשותף והנה אסון משפחתי פקד אותם  , הבת מרים נפטרה.
 בשנת תרע"ד עלה פתאום ברצון בעלה להפליג לארגנטינה על מנת להשתלם  שם בגידול בקר וצאן ולהביא משם גזעים חדשים, משובחים מאלו הנמצאים בארץ, אמר ועשה.  מייד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה . ימים קשים ומרים היו ימי המלחמה לאנשי יסוד בכללם אולם שבעתיים עצמו צערה ומצוקתה של רונקה-האם לששת ילדיה.
משקה של משפחת סאלומון בכללו נהרס בשל פגעי המלחמה, רונקה החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות למלחמה קשה זו במכרה כפעם בפעם חלק מהבקר והצאן כדי לקיים את נפשה ואת נפשות ששת פעוטותיה עד שפרץ הדבר בבקר ובצאן וכלה את כל השארית.
 אולם אין רונקה נופלת ברוחה וגופה המוצק וזריז התנועה נשמע לכל צו עבודה הניתן לו בתוקף רצונה, רצון אם עניה , גלמודה, משחרת לטרף לפי פרי בטנה. 
וגם ללקט בעונת הקציר תשלח רונקה ידה, וזו הרי עבודה - מנוחה. יום יום בהנץ שחר , תשכים לשדות , תצעד לאט עקב בצד אגודל , צעד ולקט וצרף שבולת לשבולת , תאלמן לאלומות ובשובה עם שרב צהרים לביתה, תחבט את אשר לקטה, תצבר ותזרה הזרעונים מהם תטחן קמח ומהם תגרוס בורגול  מאכל לפעוטות הרעבים.
 הייתה זו רק עבודת ביניים, התעסקות קלה בין עבודה לעבודה. עיקר עבודתה של רונקה- הובלת שקי תבואה לטחנה,זו המונעת מימיי המלחה במרחק 5 - 6 קילומטר  מהמושבה.
בשנים כתיקונן היו אכרי יסוד-המעלה מביאים לטחנה זו את שקי התבואה על סוסים , פרדות או חמורים, שוהים שם עד הטחינה וחוזרים אחרי כן עם בהמותיהם עמוסות שקי הקמח לבתיהם ואולם באותם הימים הייתה הדרך לטחנה משובשת קלגסי התורכים והבהמות עם מטענן יחד עם בעליהם היו צפויים תמיד לנפול שלל בידיהם. 
מזל מיוחד היה לה לרונקה שבעברה באותה דרך עם חמורה הטעון שק חיטה או קמח לא היו נוגעים בה לרעה. על סמך זה עשתה לה רונקה את עבודתה  זו - קבע.  על פי רוב הייתה פורשת רונקה עם חמורה ומטענה לדרך בערב, מבלה את הלילה בטחנה עד היטחן הקמח ולמחרת , רק יאיר השחר תחזור לביתה ולילדיה אחרי שמסרה את שק הקמח לבעליו.
פעם , מספר מר גרינקר, השכמתי ויצאתי אל הטחנה, משנתקרבתי שמה עוד בטרם האיר הבוקר פגשתי בדרך את רונקה כשחמורה רובץ תחת משאו  ושתיהן, האישה עם בהמתה צופות לעזרה. תמו כוחותיו של החמור לסחוב משאו ושל האישה להקימו על רגליו.
שנת המלחמה האחרונה , הייתה גם האחרונה לחייה, גופה נתרופף לא רק מעבודה מפרכת אלא גם ממחסור , ששכר עבודתה זו וכיוצא בה לא היה בו כדי סיפוק צרכיה החמריים הדרושים לגופה לשם משיכה נוספת בעולה הקשה . באחד הלילות בחורף , בדרכה בחזרה מן הטחנה תחת גשם שוטף , הצטננה קשה. בשובה כל עוד רוחה בה לביתה , רועדת בכל אבריה , קבע בה הרופא דלקת-ריאות.
 אחרי נפתולים קשים במשך כמה ימים עם מר המות החזירה רונקה את רוחה הטהורה למקורה.

מתוך הספר "נחשוני החולה"  תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75

יום שלישי, 14 בינואר 2014

ט"ו בשבט - "כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת ."

כפי שכבר ציינתי  נולדתי ביסוד-המעלה , אני לא כל כך מבוגרת אך נולדתי  בטרם היו במושבה  כבישי האספלת והמדרכות, טרם תאורת רחוב , בקושי תאורה בבתים .
מה כן היה ??   הרבה עצים , חורשת המייסדים שעל יד השמורה ובה עצי האקליפטוס הותיקים,  החורשה על יד בית הכנסת ,הייתה שדרת האקליפטוס לאורכה של המושבה  ובכל שנה בט"ו בשבט נוספה שדרת עצים חדשה בכל פינה  אפשרית , ילדי המושבה היו יוצאים מלווים ע"י המבוגרים לשתול עצים חדשים ,
כל חורשה וסיפורה והזכרון הנלווה אליה,  חורשת המייסדים סיפקה לנו מקומות מחבוא באש הלילה וצל בימי העצמאות .
החורשה של בית הכנסת ומגדל המים , העניקה מקום למשחקי התופסת  והמחבואים והנדנדה הארוכה עמוסת הילדים בכל שעה נתונה של היום, מקום למפגשי השבת והחג חתונות ושאר שמחות.
 שדרת האקליפטוס המובילה למושבה סיפקה צל להולכים ברגל מהצומת ואליה וכמובן לשדה אליעזר היישוב השכן ,עד שהגיעו הרכבים שהחליפו את הרגליים והצעידות.

 לאורך השנים מגוון העצים שניטעו במושבה בט"ו בשבט כלל את האקליפטוסים ,הברושים,האורנים,הזיתים, כליל החורש והאיזדרכת .
 כמובן שיא החגיגה היה נטיעות האיכרים, אנשי האדמה (בטרם נקראו חקלאים) שאליהן התלוו הילדים בשימחה רבה חמושים במגפי גומי של המגפר ובמעדרים.
יום הנטיעות היה יום חג במלוא מובן המילה ,עד היום נצבט ליבי בהיזכרי בט"ו בשבט בו הייתי חולה ורתוקה למיטה והרופא אסר עלי להשתתף בחגיגה כשאני מביטה מבעד החלון ורואה כמו בשיר "כך הולכים השותלים..."
את חבריי לכיתה. 
http://youtu.be/APmRvEenRBM

כחלק מפרוייקט השחזור והשיקום של אחוזת-דוברובין שוחזר גם הבוסתן  ניטעו בו עצים וצמחים בדומה לנטיעה הראשונה במושבה בראשית ימיה.  הם מהווים חלק מהתפתחותה  ומסמלים יותר מכל את הקשר שבין האדם ועץ השדה ,את מהות בחירתם בחיי האיכר והאדמה.