אני ממשיכה להביא את סאגת נשות המושבה , נשות העליה הראשונה , אני מניחה שהן לא הכריזו הכרזות ולא ראו מעשה יוצא דופן או הירואי בהתנהלותן , הן גם לא ביקשו את רשות הגברים אלא פשוט ניהלו את חייהן בתבונת נשים ומתוך כורח המציאות .
אני מקדישה פרקים אלו לנשות האיכרים במושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העבר,
רונקה סאלומון
בתו של ר' וולוול בלום מראש-פינה ואשת נעוריו של ברוך בן פישל סאלומון.
רווית שמש ואויר הרי הגליל וכולה אומרת מרץ ותשוקת חיים . כאילו מן השמים נועד זיווגה עם אותו בחור גברתן חם-מזג וצמא הרפתקאות. המשק שלו, חלקת שדהו עם עדרי הבקר והצאן שנתברך בהם עד מהרה , הצליח לרסן במידת מה את תכונתו הסוערת - הפרימיטיבית ולהשליט בו שיווי משקל של איש עבודה.
במשך שנים מעטות נתברכו בשבעה צאצאים חסונים ומלאי חיים .בעוד הבעל ואשתו טווים את חוט חייהם המשותף והנה אסון משפחתי פקד אותם , הבת מרים נפטרה.
בשנת תרע"ד עלה פתאום ברצון בעלה להפליג לארגנטינה על מנת להשתלם שם בגידול בקר וצאן ולהביא משם גזעים חדשים, משובחים מאלו הנמצאים בארץ, אמר ועשה. מייד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה . ימים קשים ומרים היו ימי המלחמה לאנשי יסוד בכללם אולם שבעתיים עצמו צערה ומצוקתה של רונקה-האם לששת ילדיה.
משקה של משפחת סאלומון בכללו נהרס בשל פגעי המלחמה, רונקה החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות למלחמה קשה זו במכרה כפעם בפעם חלק מהבקר והצאן כדי לקיים את נפשה ואת נפשות ששת פעוטותיה עד שפרץ הדבר בבקר ובצאן וכלה את כל השארית.
אולם אין רונקה נופלת ברוחה וגופה המוצק וזריז התנועה נשמע לכל צו עבודה הניתן לו בתוקף רצונה, רצון אם עניה , גלמודה, משחרת לטרף לפי פרי בטנה.
וגם ללקט בעונת הקציר תשלח רונקה ידה, וזו הרי עבודה - מנוחה. יום יום בהנץ שחר , תשכים לשדות , תצעד לאט עקב בצד אגודל , צעד ולקט וצרף שבולת לשבולת , תאלמן לאלומות ובשובה עם שרב צהרים לביתה, תחבט את אשר לקטה, תצבר ותזרה הזרעונים מהם תטחן קמח ומהם תגרוס בורגול מאכל לפעוטות הרעבים.
הייתה זו רק עבודת ביניים, התעסקות קלה בין עבודה לעבודה. עיקר עבודתה של רונקה- הובלת שקי תבואה לטחנה,זו המונעת מימיי המלחה במרחק 5 - 6 קילומטר מהמושבה.
בשנים כתיקונן היו אכרי יסוד-המעלה מביאים לטחנה זו את שקי התבואה על סוסים , פרדות או חמורים, שוהים שם עד הטחינה וחוזרים אחרי כן עם בהמותיהם עמוסות שקי הקמח לבתיהם ואולם באותם הימים הייתה הדרך לטחנה משובשת קלגסי התורכים והבהמות עם מטענן יחד עם בעליהם היו צפויים תמיד לנפול שלל בידיהם.
מזל מיוחד היה לה לרונקה שבעברה באותה דרך עם חמורה הטעון שק חיטה או קמח לא היו נוגעים בה לרעה. על סמך זה עשתה לה רונקה את עבודתה זו - קבע. על פי רוב הייתה פורשת רונקה עם חמורה ומטענה לדרך בערב, מבלה את הלילה בטחנה עד היטחן הקמח ולמחרת , רק יאיר השחר תחזור לביתה ולילדיה אחרי שמסרה את שק הקמח לבעליו.
פעם , מספר מר גרינקר, השכמתי ויצאתי אל הטחנה, משנתקרבתי שמה עוד בטרם האיר הבוקר פגשתי בדרך את רונקה כשחמורה רובץ תחת משאו ושתיהן, האישה עם בהמתה צופות לעזרה. תמו כוחותיו של החמור לסחוב משאו ושל האישה להקימו על רגליו.
שנת המלחמה האחרונה , הייתה גם האחרונה לחייה, גופה נתרופף לא רק מעבודה מפרכת אלא גם ממחסור , ששכר עבודתה זו וכיוצא בה לא היה בו כדי סיפוק צרכיה החמריים הדרושים לגופה לשם משיכה נוספת בעולה הקשה . באחד הלילות בחורף , בדרכה בחזרה מן הטחנה תחת גשם שוטף , הצטננה קשה. בשובה כל עוד רוחה בה לביתה , רועדת בכל אבריה , קבע בה הרופא דלקת-ריאות.
אחרי נפתולים קשים במשך כמה ימים עם מר המות החזירה רונקה את רוחה הטהורה למקורה.
מתוך הספר "נחשוני החולה" תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75
