דפים

יום שישי, 27 במרץ 2015

חג הפסח

                                                 זכרונות בן הגליל- עזיאל לובובסקי

זכיתי לקבל את הסכמתו של אריק לובובסקי להעלות סיפורים מתוך סיפרו של אביו עזיאל לובובסקי ז"ל -"זכרונות בן הגליל"  ולהעשיר את עוקבי הבלוג בסיפורי המושבה .
שבוע לפני חג האביב הקרב הבא עיינתי בספרו ומצאתי את הפרק על חג הפסח , האוירה המיוחדת שמתאר עזיאל מעלה נשכחות וזכרונות ילדות גם מילדותי ומשנות ה 60 במושבה.

                               חג הפסח במושבתנו-יסוד המעלה בשנות 1920

חג הפסח הוא חג האביב,נעים בבית ונעים בחוץ. הכל צומח ופורח וטרם הגיעו החמסינים המייבשים. הלכו להם הגשמים והרוחות המנשבות. נעים לשוח בשדה ולשמוע זמרת הצפרים מעל ענפי העצים שבונות את קיניהן ולראות את עדרי הצאן הרועה בשדה הבר שגדל בשפע בברכת האל....ואנו היהודים שהיינו משועבדים במצרים למצרים בעבודת פרך,כאן בחופש רבה בו שמחתנו ואנו היינו מקבלים את החג כהלכתו...
היו אכרים שלאחר פורים היו עוברים לגור במחסן הסמוך לבית ומעבירים לשם את כל מאכלי החמץ ורק לישון היו נכנסים לבית. שכנתנו ביילה ז"ל,אלמנתו של שבתאי הכהן,מראשוני המתיישבים שבאו לארץ ממזריץ ומבין הקרבנות הראשונים של המלריה הייתה באה אלינו לאחר חג הפורים ואומרת לנו שהיא העבירה כבר את כלי המטבח והמזון שלא כשר לפסח למחסן. אנו הילדים הרגשנו כאילו האישה הזו יותר זריזה מאתנו והשיגה אותנו והיינו פונים לאמא שלנו בטענה שביילה זריזה יותר מאתנו ואמא צחקה ואמרה ?"מספיקים שבועיים לפני חג הפסח לעבור לגור במחסן ואין צורך בארבעה שבועות"
בכל זאת,אמי הייתה אדוקה לא פחות מביילה וזו הייתה אחת השכנות הטובות שלנו. היה לה משק שבנה טיפל בו ושני בניה הגדולים-לאחר שגמרו ללמוד במקווה ישראל נסעו ללמוד בארה"ב ושם השתקעו. היה לה בית מלון קטן שרוב הזמן היה ריק. כשהיו פקידי הברון באים למושבה היו מתאכסנים אצלה ולישון היו נוסעים לראש-פינה כי לא רצו לקבל עקיצות של יתושי המלריה. בערבים כשהייתה פנויה הייתה באה אלינו, מתיישבת על ידינו מסביב לכיריים שעליהן היו גחלים לוחשות וקומקום התה לא מש ממנו ומספרת לנו הילדים סיפורים על חוץ לארץ,על התנהגות הגויים השכירים שם ואנו הקשבנו ברצון. לפעמים הייתה מביאה צלחת עם עוגיות שאפתה ב"תבון" שהוא היה חם כל היום וכל הלילה ואמי מחזירה לה עוגיות מעשה ידיה. שותים את התה וממשיכים לספר עד שהיינו הולכים לישון והפסח היה מתקרב.
יכולת להרגיש בכמויות המים שהיה כל בית נצרך בשביל לרחוץ כל פרט ופרט. אצלנו הערבייה על ראשה הייתה מביאה את המים מהאגם-חמישה פחים בגרוש. כשאנו היינו חוזרים מבית הספר היינו דולים מבארו של השכן ועל ידי עגלה קטנה שהתקין אחי אברהם ז"ל היינו מביאים את המים.לבסוף החלטנו שנחפור בחצרנו באר וכך עשינו ומצאנו מים חיים ושכנים היו באים אלינו לשאוב מים.
לפני חג הפסח היו האכרים נוסעים העירה לקנות את החסר,אם בגד,נעליים או את אשר חסר לאישה בכלי המטבח למרות שחלק מהכלים היו מכשירים בחצרו של מרקדו  מזרחי בדוד מים גדול כי להם החזקה. בזאת הרגישו שמקיימים מצווה. בחצר זו היה בנוי תנור גדול לאפיית מצות ,כעין בית חרושת קטן והפועלים היו באים מצפת לשלושה שבועות והעבודה הייתה נעשית בידיים כי בזמנו לא היו מכונות.
העבודה הייתה מלווה בשירים ואנו הילדים אהבנו לשמוע את השירים ששרו ולראות איך במקל ארוך "כמד בקר" ובקצהו מחובר קרש  שטוח שעליו היו מכניסים את המצות לתנור ומוציאים אותן ופנים התנור חום אדיר....
בהתקרב חג הפסח , היו מקפידים עלינו הילדים הקפדה יתרה. כשנכנסים הביתה היו מפשפשים בכיסינו שמא נותר שם דבר מה חמץ.
בלילה האחרון לפני החג הייתי הולך עם אבי ז"ל לעשות בדיקת חמץ כדת וכדין, הכל כשר "למהדרין" לקבלת החג ,למחרת לאחר הצהרים אבי סגר את החנות,לקחנו בגדים נקיים וגם חדשים אם היו ויורדים לאגם להתרחץ בו.
הגברים עירומים והנשים בכותנות,אבל במרחק בין הגברים והנשים ולאחר הרחצה היו חוזרים הביתה וכבר מרגישים כי החג נפרש על כל העולם ואנו היהודים שמקיימים אותו - ובמטבח התבשילים עם בשר הכבש שהיו נוהגים לאכול בערב הפסח נותנים את ריחם הערב והולכים רחוצים עם ההורים לבית הכנסת לקבלת פני החג.




יום שישי, 6 במרץ 2015

נשים מברזל -זיכרונות ביילה ליקרמן

                                   

לרגל יום האישה הבינלאומי  אני מקדישה פוסט זה  לנשות האיכרים נחשוני  המושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העלייה הראשונה ,  מי היו נשים אלו ? מהיכן שאבו את כוחות הנפש להתמודד עם המצוקות הגשמיות והרוחניות עימם נאלצו להתמודד לא יום ,לא שבוע ,לא חודש ואף לא שנה .
אני קוראת לא פעם את  הפרק המוקדש להן בספר "נחשוני החולה" ואני מנסה להבין ולהרגיש את נפשן .  
כבת לניצולי שואה הגעתי למסקנה במשך השנים שכוחות ותעצומות נפש הן משהו מולד וגם נרכש מניסיון החיים , גם אם קיים קו מפריד בין אלו שבחרו בדרך חיים  לבין אלו שנקלעו למצב בלא יכולת לשנותו , עדיין  תעצומות נפש אלו הן אלו המוליכות אותנו הנשים  אף היום בדרכים השונות של החיים .
 
                             סבלן ומצוקתן של נשות יסוד-המעלה 
"אכן קשים ומרים ידידי היו הימים ההם,קשים כקריעת ים סוף, ומרים כמו ..כמו מה למשל,אתה רוצה שאגיד לך ?כמוות ? וכי מי זה אמר שכל מוות מחוייב להיות מר דווקא?.. בדברים אלו פותחת הישישה ביילה ליקרמן אשת ר' שבתי משבעת המתיישבים הראשונים את פרשת זכרונותיה. מים רבים,ידידי כבר שטפו עברו מאז אך עדיין זכורים לי הדברים יפה כאילו אירעו אך אתמול וברוך הטוב והמיטיב שזיכני עתה לספר כל זה מתוך נחת כלשהי.   

וכי מה מציק ביותר- בל אחטא בשפתי - לבן תמותה ?הוה אומר :הרעב... כשהגוף החוטא תובע והלב נחלש ואין במה לסעדו-הרי רע ומר.. אולם שבעתיים נורא לאישה שעה שהיא רואה את פרי בטנה מתכווץ מייסורי רעב..לראותו מתנוון ומתמעט מיום ליום ..פשוט לא היה מה לאכול..לא עלינו ולא על שום יהודי -מה לאכול..ממעל שמים רחבים כחולים,מסביב הרים גבוהים ונישאים למטה במורד הנחל השקט,הכל טוב ,יפה ונשגב(זכורים לי יפה פסוקי זמירותיו ותנחומותיו של ר' פישל) אלא מה ? כאן,בפנים,היית חשה משהו יונק ומוצץ ממך את שארית הלשד, את תמצית הדם ואת מרגישה שהנה כוחותייך כלים,שאין כח עוד לעמוד על הרגלים..שהנה הנה את נופלת...
 נו,וכשהושג כבר משהו לא נמצא במה לבשלו ולהתקינו לאכילה. לא היה דלק. עכשו שמעתי כבר מבשלים ברוך השם בחשמל, אז ..? אפילו מכונת נפט לא ראינו בעינינו,ולא תמיד נמצא אפילו גפרור.
ובמי נוגעת צרה זו ביותר ?? הוה אומר באישה ,בעקרת הבית ,אל אחטא בשפתי. אי-יה-יה מה שעבר עלינו אז !"
"אמרתי,כמדומני "רעב" מה? כשהיינו משיגים מעט מלח היינו יכולות להחליפו אצל הערבים במזון כלשהו, אלא שלא בכל יום מתרחש נס... אנחנו  הנשים הצעירות אורבות היינו לזקנים בשעת אכילתם, כשהללו משאירים איזו פרוסה קשה ללעיסה כדרכם של זקנים היינו מבקשות את השיירים הללו באמתלה שזה "בשביל הכלב". בבואנו הביתה היינו מחלקות אותם...לילדים.
ועצם חלוקת השיריים ? זוכרת אני-הכל הייתי נושאת וסובלת בדומיה.
 המצוקה והבדידות מסביב לא הרשו לנו להתפנק,כאילו כך צריך וכך מוכרח להיות ואנו חייבים לקבל הכל בהכנעה,אבל כשהתחילה אותה "חלוקה" כשהילדים התחילו למדוד זה את פרוסותיו של זה-"שלך גדולה משלי..ותן לי נשיכה משלך.." אז היה נבקע מקור הדמעות והיינו ממררות בבכי כבד ללא כל רצון לחדול.."