רשויות המושבה -פרק א '

בשבת האחרונה שלפני הבחירות לרשות המועצה אני מוצאת לנכון להזכיר ולהעלות את ראשי הועד , ה"מוכתרים" וראשי הרשות הנבחרים הראשונים אלו שתרמו מזמנם ומרצם , אלו שלפעמים שילמו מחיר יקר בהיותם נציגי הציבור , אנסה להעלות חלק מסיפוריהם ואשמח עם בני משפחותיהם או מכריהם יוסיפו מהידע האישי-משפחתי.

כבר בשנים הראשונות החלו מתמסדים חייה הציבוריים של המושבה. אסיפות כלליות החלו מתקיימות כשהן מתועדות בפרוטוקולים. בסמכות האסיפה היו מינוי יו"ר הועד ו"מוכתר" - (נציג המושבה בפני הממשלה) ובחירת ועד ציבורי לניהול עינייני המושבה.

חברי הועד עבדו בהתנדבות והתכנסו לישיבות בהתאם לצרכי השעה. הועד עסק בכל תחומי החיים הציבוריים-חינוך,רפואה,דת,משפט,בטחון,חקלאות,פיתוח המושבה וקשרי חוץ עם השלטונות.
 

ראשי הועד והמוכתרים היו :- 

ר' פישל סלומון
ר' מנדל פלמן

ר' ישראל אשכנזי

ניסים בכור אלחדף

משה אמיתי

ר' ליפא לייב לובובסקי

ר' דויד אייזנברג

ר' אלתר גדולטר

ר' אליעזר אהרון ברש 

שלמה ליקרמן

אלתר אשכנזי

נחום אשכנזי 

בספר "נחשוני החולה" בפרק השישי -בתי אב כתוב :- 

ר' פישל סלומון :-  מנהיגה הרוחני של המושבה ,הגיע לא"י מבריסק כשליח חובבי ציון במטרה לרכוש חלקות אדמה ולהכשירן לקראת בואן של המשפחות .  האיש אשר אמירותיו   "יסוד ככל שהוא עמוק יותר כך הוא חזק יותר"  "ארץ ישראל נקנית בייסורים " "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה" קבעו את פניה של המושבה לעתיד.  

ר' מנדל פלמן :- " בערב תשעה באב והנה הגיעו למושבה שני שוטרים תורכים ובידם פקודה ממשלתית מודפסת שחור על גבי אדום ,השוטרים נכנסו אל בית המוכתר ודרשו ממנו להדביק את המודעה במקום פומבי. דרישתם נתמלאה ללא ערעור-הפקודה האדומה הודבקה על דלת בית הכנסת של המושבה. איש לא הבין את תוכן המודעה התורכית שאיש מבני המושבה לא נזקק לה אולם התותח עם מספר פצצות המצויירים על המודעה בשרו ברורות כי פרצה מלחמהוכטי ימים קשים ומרים מתרגשים לבוא גם על המושבה העמוסה סבל וצרות צרורות רבות גם בלאו הכי.  באותה השנה הוכללו בגיוס גם בני שש-עשרה והדבר פגע קשה במושבה. מעט הנערים נאלצו להיענות לגיוס וזוכר אני ,הדבר היה בערב שבת הגדול,אותו יום נתכו מטרות עוז. בא שוטר למושבה נגש אל המוכתר וכאן ראוי להזכיר לטוב את ר' פלמן ששמש מוכתר  כל שנות המלחמה ולא אחת נתן גוו לשוטרים האכזריים למרטו ולהכותו וגם עד למאסר הגיע......." 

ר' ישראל אשכנזי -" "ורבות רבות יודע אותו שוחט לספר על נסיעותיו התכופות של ר' ישראל אל ערי הארץ ומושבותיה בעניני קיבוץ כספים לשם עזרה מהירה לפלוני והלוואה דחופה לאלמוני .וראש הנותנים והמלוים וביד רחבה הוא ר' ישראל עצמו "זכורני מספר ש. ברש-הדבר היה באחד מימות החורף והוא עדיין סובל קשה מהרגל שנפצעה בהתנפלות הערבים עליו בשנת תרפ"א. אותו יום בא הביתה והודיע לאשתו שהוא צריך לעלות למטולה לשם איסוף סכום כסף בשביל נצרך אחד-הכיצד -תמהה הזקנה-הרי אתה סובל כל כך מהרגל ובמטולה הרי גדול עכשיו הקור,איך איפה תשתרך בימי גשם אלה על חמור עד מטולה ? הרי תסכן את עצמך ? אל תדאגי ואל תפחדי ואל תפחידי אותי ואני נוסע הייתה תשובתו ונסע. כעבור שני ימים חזר מצונן עד מח עצמותיו ,כשהבהילו אליו את הרופא גלה בו זה דלקת הריאות , "נו ,לא הזהרתיך על כך ?"הוכיחתו האשה , נרגזה ומלאת צער והוא "ראשית  הרי שוב אינני איזה אברך צעיר המחוייב להיות חרד לבריאותו , בן 70 אנוכי ברוך השם ושנית מפי גדולים וטובים ממני שמעתי "ששליחי מצווה אינם ניזוקים" ואני מקווה שהשם ירפאני ויחלימני ואני אמשיך לעסוק בעינייני" וכך היה .הוא הבריא והמשיך"

ניסים בכור אלחדף :- "בכור אלחדיף היה מנהיג מטבעו שהטורקים והערבים כיבדו מאוד. הוא היה אישיות ,משכיל ודיבר צרפתית ,ספרדית וערבית רהוטות. לא אחת שימש בורר בין שני יריבים ודעתו נתקבלה על הכל " "על פקחותו של אלחדף,כבקי בנימוסי המקום שעמדה לו להציל קבוצת פועלים ממאסר,מוסרים את המקרה שלהלן : בשנת 1891 בערך,כשנגשו לבנין הבתים ביסוד מבלי שניתן רשיון לכך מטעם השלטונות, הופיע יום אחד הקימקאם מצפת עם ארבעה רוכבים ואסרו את כל הפועלים שעבדו בבנין. מיד הודיעו לבכור אלחדף שיצא לקראת פקידי הממשלה ושאל לפשר הדבר. הקימקאם הסביר לו שהמאסר בא על חטא הבניין בלא רשיון. מיד הזמין אלחדיף את הקימקאם עם מלוויו הביתה למשתה קפה,כמנהג המקום ובאותו רגע עצמו רמז לפועלים שייכנסו אל החצר שלו. כעבור זמן מה כשהתחיל הקימקאם להתכונן לצאת, מסר פקודה להביא לפניו את האסירים. מיד העירו אלחדיף שהפועלים נמצאים ברשותו הפרטית,בחצר,והוא אלחדיף נתין צרפתי ולכן אם הקימקאם מסכים להוציא אותם מרשותו על אחריותו שלו, לא תהיה  התנגדות מצידו. המושל הבין את הרמז שבדבר ונסתלק משם כלעומת שבא".

משה אמיתי :- " עוד הוא שקוע ראשו ורובו בטרדות המשק והבית ובסידור ההורים הזקנים, האחים והאחיות שהעלה מן הגולה ארצה והנה נתעוררה שאלת מצבה של המושבה עצמה: מנהל אין לה. והאיש משה , באין ברירה מכניס ראשו עמוס הדאגות גם בלאו הכי - בעול החדש , עול העסקנות הציבורית. מעתה באים ימים בהם מתמלא הבית שבירכתי המושבה : אכרים,פקידים,שייכים,שוטרים וכ.. ויש הכרח לקפח את חובות השדה והבית והחצר ולטפל באלה. והאהבה והמסירות ומצויו של כל ענין בהכרח שיתגלו גם בעסקנות זו כבכל הנעשה על ידו,לעצמו ולביתו. כמה מלקות מגלב צורבות ספג גבו של אדם זה בימי המלחמה הקודמת מרשעי השלטון התורכי בעוון "פררים" מבני המושבה. על מדת השכחה העצמית בכל פעם שהמדובר היה על פרס של תגמול מביא הבן עובד את הפרט הנ"ל "הדבר היה כשהעביר הברון את מושבותיו ליק"א (1904) ומאירסון בא לשם כך למושבה וישבו אבא והוא וחברי הועד והתדיינו על סידור ההעברה ומתן פיצויים לאכרים,לזה פרה לזה סוס ולזה סכום כסף. והנה חזר אבא בערב וספר בבית על הנעשה ופועלנו הערבי,אמין, יושב כאחד מבני המשפחה ושומע את כל אותה הפרשה. אך סיים אבא את שיחתו ואמין שואל אותו :-"ומה קבלת אתה , חווג'א מוסא ?" "אני - השיב אבא-אני ברוך השם איני זקוק לכלום" והוא זכר יפה ,לא שכח ,אף לא יכל לשכוח שסוס אחד נפל אצלנו ועונת הקציר ממשמשת ובאה"  ....וכשפרש מהפקידות נשאר חייב למשרד 1200 פר. המשרד ויתר לו על מחצית החוב ואת מחציתו השנייה זקף על חשבונו וניכה את הסכום מתקציב ביתו וכתוצאה נשאר ביתו שבמושבה הבית היחידי עם גג של פח עד היום הזה בעוד שכל שאר בתי יסוד-המעלה כוסו רעפי מרסוליה טובים"

"אלתר גדולטר "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב". 

"שלמה ליקרמן -לא עברו ימים מרובים ושלמה התחיל מפנה את שימת ליבו לצרכי המושבה ומאז נעשה לאחד הפעילים ביותר בועד המקומי,ביחוד גילה ערות רבה לגבי חינוך ילדי בית הספר ולמצב בריאותם שהקדחת הספיקה לערער אותה ביותר. ד"ר יזרעאלית ששמש אותה תקופה רופא המושבה עורר את לבם של ההורים על הצורך בשיפור מצב בריאותם של ילדיהם. בהתייעצות עם ש. ליקרמן ובהשתדלות בפני רופא בתה"ס,ד"ר ברכיהו בפני מנהל ביה"ס צפת,מר ענתבי ומחלקת החינוך-הונהגה קייטנת הילדים בצפת. באויר ההרים המבריא היו מבלים ילדי יסוד שנה שנה את כל עונת החופשה, כשהיו חוזרים אחרי כן מרועננים ומחוסנים ומלאים חדוות חיים."

ר' אלתר אשכנזי  :- "בשנות העשרים לחייו החל אלתר את פעילותו הציבורית במושבה. יחד עם חבריו פעל למען העבודה העברית , לרכישת מוטור לשאיבת מים, נטיעת פרדסי האשכוליות ושטחי ירקות. אלתר שימש כראש ועד במושבה. בחצרו הוטמן ה"סליק"הראשון במושבה. אלתר איש צנוע וענו, נתן את כל כוחו ומרצו להתפתחות המושבה. כשעסק אלתר בענייני ציבור ,עול הבית והמשק היו על אשתו טאובה .

נחום אשכנזי :-  נולד במושבה וסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא הביא למושבה את בשורת ההתחדשות בענפי החקלאות השונים. הוא לא הסתפק בעיבוד המסורתי. שימש כחבר ועד ההגנה של הגליל העליון שלימים הפך להיות המועצה האזורית. היה בין המתנגדים לייבוש אגם החולה. רעייתו טובה הייתה פעילה בהנהלת ויצ"ו בגליל והקימה את סניף ויצ"ו במושבה .

עם קום מדינת ישראל מונו ראשי מועצות ע"פ חוק אשר החליפו את ראשי הועדים והמוכתרים :-

ראשי המועצה היו :-

אלתר אשכנזי

דניאל לובובסקי

יוסף הרדי

גרשום לובובסקי

יוסי מזרחי

גור מזרחי 

יהודה שביט

מועצה מקומית - פרק ב'

                                      הותיקים

 "מן ההרים למדו לשתוק,להיות עדים לשעות ולימים הרי סכנה. לספוג אנקות , לראות מראות אחרים ולידום. מן הסלעים למדו להתהלך בארץ הגבול:"עם רך תתרכך ועם קשה-תתקשה !" אם אבני נגף בדרך - הזיזן והיו לך גדר. אם לא תוכל הזיזן-עקוף אותן. התפתל כשביל בהרים ותגיע למחוז חפצך. מאלוני התבור שהגליל מולדתם למדו להכות שורש באדמת סלע וכי העמיקו שורש-לא סופה מצפון ולא רוח קדים ולא רוחות ממערב ומדרום יעקרום."

"אין הם מקפידים בעברית שלהם,אינם מצחצחים לשונם .ואם מדברים עברית ללא דקדוק ? מאי נפקא מינה ? אם תאמר גן ירק בשני סגלים או בשני קמצים ? העיקר היא הכוונה: הגן ! כן דיברו כשהיו מעטים וכך יוסיפו לדבר עד יומם האחרון. גאוותם על אבני היסוד שהניחו. "אילו לא תקענו יתד כאן-תבנה עיניהם- לא היו מגיעים היום למקום שהגיעו".

אין הם יוצאים לערים הגדולות אלא במקרים דחופים שאין לדחותם. כסלעים הם שאין מזיזים אותם ואין הופכים בהם.ככל אשר ינוחו במקום אחד-כן ייצמדו אליו יותר. החקלאות משאת נפשם מאז ועד היום, בקנאות התמסרו לה.עבודת האדמה, מרעה הצאן ושמירת הגבולין-כחוט המשולש שלא יינתק.

 בשנים האחרונות כשבאו הבנים והנכדים ואמרו :"נקים מוסדות מלאכה לעבודת חוץ !"-נתקלו בהתנגדות הנמרצת של הוותיקים אשר חששו פן תבלע החרושת את המחרשה.... בדברנו על הוותיקים- גם לוותיקות נתכוונו. לא צעירה אחת תקנא בכוחן שלא תש,שישים שנות חיים וארבעים שנות עבודה ולמעלה מזה-לא כל אחת זוכה לכך. עד היום הן עמלות במלוא אונן ומרצן.

בנים ובני בנים הקימו והדור השני אילצם לוותר על כמה וכמה דעות שהיו להם כלוחות הברית. נכנעו לבנים בעניני משק: השימוש במכונות חקלאיות חדישות העלה את המשק שהיה בשפל המדרגה. אלה ,שרצו תמיד בחברה מצומצמת ובדקו ובחנו בקפדנות כל איש שהצטרף אליה , נוטים היו למשק גדול ומאוכלס מאות עובדים,למשק גדול ורחב מידות...."

                                

מועצה מקומית יסוד-המעלה פרק ג'

              רגע לפני הבחירות לרשות המקומית יסוד-המעלה-פרק ג' 

הבחירות המוניציפליות בפתח ואני כהרגלי מחפשת לקשר בין עבר להווה,עיון קצר  בספר " נחשוני-החולה" מביא אותי לפרק הרביעי -"מקום המדינה עד שנת העשור" והמשכו בפרק החמישי "פרקי הוי" בו דנים גם איך תראה המושבה בעתיד, של ישן מול חדש .

                          ימים ראשונים לאחר הנצחון

עם הכרזת שביתת הנשק חזרו לאט לאט החיים למסלולם. השלטון הצבאי עבר לשלטון אזרחי. זכינו לתעודות זהות שלנו. לאחר מכן קם משרד הפנים והוא דאג להקנות שלטון מקומי לכל נקודת ישוב. אז מונתה לראשונה מועצה מקומית ביסוד-המעלה ע"י מנהל המחוז, המועצה המקומית שרתה את המושבה שנה תמימה. לאחריה הוקמה מועצה מקומית נבחרת. http://www.yesud-hamaala.muni.il/

                                  קבלת עולים חדשים למושבה       

      באותם הימים פרץ לראשונה זרם העולים לארץ בשביל אנשי המושבה היה בכך מאורע של שמחה גדולה שכן מאוד רצינו לקבל עולים ועל ידי כך להגדיל את מספר התושבים. (למעוניינים להרחיב בבלוג יש פרק המוקדש לעולים )  http://dubrovinfarmmusium.blogspot.co.il/2013/01/50.html

                                    הגדלת המושבה         

"המועצה המקומית חתרה להשיג אפשרויות להגדלת המושבה .בימים ההם כהן מר י. רוקח כשר הפנים ועל ידו קבלנו 850 דונם על יד המושבה למטרות הרחבה. האכרים אף הם הקציבו למטרה זו שטח של 300 דונם וכך הוקמה הנקודה הנוספת הנקראת הרחבת יסוד-המעלה.במקום זה נמצאים 35 מתיישבים. כל מתיישב קיבל 30 דונם, מזה 15 בשלחין. התיישבות זו הוקמה בהשתתפות הסוכנות היהודית והמעמד הבינוני. בצוע ההתיישבות נעשה ע"י חב' רסקו. נוסף לאלה התיישבו עוד 17 יחידות מן העולים החדשים בהרחבת יסוד-המעלה באותם התנאים.

העולים הראשונים שבאו למושבה התיישבו ביסוד-המעלה גופה מיד אחרי מלחמת השחרור. הם קבלו מן המושבה 120 דונם על יד המושבה,שטח אשר שמש קודם לאדמת גורן. לכל עולה יש 2 דונם מגרש למשק-עזר. בכך גדלה המושבה ב 60 יחידות ובעוד 52 יחידות בהרחבה ."

                   

                            

                                  

                        

 

      

בית יהודה ברזני או "יהודה כורדי"

הערב ינשא בחצר האחוזה מור ברזני דור רביעי במושבה  לבח"ל טלי . 
 מור-בנם של יהודה ונעמי ברזילי ,נכדם של נפתלי ושרה ז"ל , נינו של  יהודה ברזני  שנקרא "יהודה כורדי" בפי אנשי המושבה ע"ש מולדתו כורדיסטאן  וכמה שונה סיפורם של מור וטלי מסיפור נישואיו של  סבא רבא יהודה לנערה שושנה לבית מזרחי .

"שושנה הייתה ילידת טבריה אך הוריה הגיעו מכורדיסטאן, נערה בת שתיים עשרה,בעלת עיניים גדולות ושערות ארוכות. בעיני אותו נער נחשבה נערה בשרנית זו ליפיפיה . 
עת פנו יהודה ודודו מאיר להורי הנערה וביקשו את ידה עדיין לא ידעו שבכדי להגיע לשושנה יאלצו להחתך ולהשרט בחוחים המקיפים אותה .
 הוריה סרבו לתת אותה ליהודה. אמנם לבקרה התירו אך לתתה לאותו פרחח  ? לא ולא !!  יהודה לא השלים עם הסרוב ולמרות שדודו הבהיר שאין תקווה לקבל את הנערה לא ויתר זה  והאיץ בדודו לנסות ולדבר שוב עם הוריה. גם נסיון שני נכשל.
עתה החליט יהודה לעשות מעשה......, כעבור כמה ימים נכנסה משלחת של ארבעה מזקני טבריה והפצירו באב שייאות לתת את שושנה ליהודה, האב עמד בסרובו או אז נאמר לו   "יישפך כאן דם...." בשקט כמעט בלחישה נתן את הסכמתו אך ביקש לשוחח עם הנער , במאמץ אחרון ניסה לדבר על לב הנער שיוותר על הרעיון,דיבר על החיים הקשים הצפויים להם ,אך יהודה בשלו  "פת לחם לה ולי , מחצלת וזהו. אין צורך ביותר".
לבסוף לאחר משא ומתן ארוך בו לא שאלו את פי הנערה אם חפצה היא להנשא לו אם לאו ,"לנערה אין דעה" נהגו שדכני טבריה לומר ,  הסכימה משפחתה לנישואין.
 לאחר שבעה ימי משתה שמימן הדוד מאיר עזבו יהודה ושושנה את טבריה ועברו ליסוד-המעלה ,השנה 1887.
יהודה היה תמיד הראשון להושטת עזרה,הן ליחיד והן לציבור...... והוא הדין גם בשמחות של מצווה שיהודה היה גם המזמין את הקהל וגם העומד עליו ומשרתו.."


הדברים מובאים בספרים "מנקרות צורים"סיפורו המופלא של יעקב ברזני  (רזיאל ממט/אבי בלייר)בהוצאת משרד הבטחון  ו"נחשוני החולה" ליובל 75 של המושבה .

לא נשכח לציין את סבא בן-ציון וסבתא פרידה בלומברג זכרונם לברכה שהיו ניצולי שואה והגיעו למושבה בשנת 1949.
גילוי נאות , בן ציון אחד האנשים האהובים עלי במושבה בעל חוש הומור מיוחד ויוצא דופן היה חברם הטוב ביותר של הורי , פרידה הייתה בת שיח וסוד של אבי לאורך שנים ,הרקע התרבותי ממנו  הגיעו (פולין) והמאורעות שהם חוו בשנות המלחמה היו בסיס איתן לחברות. 

נפתלי ושרה ברזני 

מורשת , למה זה טוב ?

מה זה אומר לעסוק במורשת  ומה בעצם המטרה שלי בפוסט זה ?  
מורשת מתחבר לנו באסוציאציה למשהו ארכאי  ישן  ומעלה אבק , כאילו ומדובר רק בנוסטלגיה  .
בתפיסת עולמי הכל מתחבר ,עבר הווה עתיד וכל דבר וכל סיפור  יש לו את המקום שלו בכל רגע נתון .          
המטרה שלי להביא את סיפור האנשים ,הסיפורים הלא מוכרים של האנשים ה"פשוטים" לאו דווקא מנהיגים ודמויות מוכרות שאלמלא הם - לא בטוח שהחלום היה הופך למציאות .
 סיפורים אשר ממחישים את חייהם כאן בעמק החולה (תרתי משמע )  להכיר את ההתמודדות עם קשיי היום יום  והיכולת להתגבר -או לא , לחלום ולהעז להגשים למרות המחיר הכבד  ולשאוב כוחות   לימינו אנו.

ממצאים ארכיאולוגים ,שרידי  בית הכנסת  

בית אלחדף ברחוב המייסדים 

קיר הבוץ ברחוב המייסדים רגע לפני שפורק 

בית האחוזה לפני השיקום 

   
     

הארבה במחוזותינו

                    הארבה במחוזותינו -אין חדש תחת השמש

לאחרונה מככב הארבה במחוזותינו חדשות לבקרים     http://www.israel.agrisupportonline.com/news/csv/csvread.pl?show=3889&mytemplate=tp2#.UY4WXUqK1us  ואפילו ועדות מוקמות "לכבודו ", כדרכי נברתי בספר נחשוני-החולה ליובל ה 75 של המושבה ומה מצאתי ? 

"יום אביב בהיר. כל אנשי המושבה עסוקים בעבודתם בשדה.הילדים בבית-הספרבקושי יושבים על ספסלי הלימודים כי השדה קורץ,רומז בשלל צבעיו וגווניו,העמק מכוסה פרחי בר לרוב וריחם מגרה את הלב.בקושי שומעים מה שמלמד המורה ובשעת השיעור לתנ"ך,כשעמד המורה בסוגיה שהייתה כפי הנראה קשה להבנת הילדים,החלו כולם להרגיש שמשהו משתנה בחוץ-האור הולך ומועם, פני השמש כוסו בבת אחת לא עננים אלא איזה צל כבד או ענן משונה צהוב. גם המורה וגם התלמידים לא יכלו לגמור את השעור ויצאו החוצה לראות מה קרה.
ענן ארבה כבד מאוד כיסה את עין השמש,הכל קדר והשחיר ולאט לאט החל המחנה הכבד הזה נוחת על פני הקרקע. יצאו כל אנשי הכפר וכל הערבים בסביבה מזויינים בפחים ריקים ובמקלות,דפקו והרעישו על מנת לגרש את הארבה אך הארבה אינו נע ואינו זע. הוא נוחת ונוחת והאדמה נעשתה צהובה. שטיח אחד כיסה את פני האדמה .
אמרו המבוגרים:הסכנה לא בארבה הנוחת אלא אם יצליח להטיל ביציו בשדות התחוחים והרכים ופחדם לא היה לשווא. הארבה הטיל ביציו ולאחר ההטלה המשיך דרכו הלאה. החלה המלחמה בביצי הארבה. מטעם הממשלה הוטל על כל אדם , איש ,אישה וילד מגיל 10 לאסוף כל יום דלי ביצי ארבה ולהשמידם.
מדי יום היו שוטרים תורכים עוברים ומחפשים את האנשים בבתים שמא לא יצאו לאסוף הביצים. גברים מבוגרים כמעט לא נראו בכפר כי חובת צבא חלה עליהם. על הנשים הילדים הוטלה המשימה אך גם מלחמה זו לא הצליחה ולא עברו שבועות אחדים והביצים התבקעו והזחלים החלו במלאכת ההשמדה ולא הותירו זכר לכל צמח. אף בזחלים נלחמו ע"י חפירת תעלות,לאחר החפירה עמדו אנשים וגרשו את הזחילם לתוך החפירות ושם היזו עליהם מי סבון אך כל זה לא הועיל. הם עברו על גופות הזחלים המתים.
כל העצים נשארו ערומים ללא עלה.רק העופות נהנו מארוחות בשר דשנות,עופות השדה ועופות הבית עד כי חלמוני הביצים הצהיבו כצבעם של זחלי הארבה והרבה אנשים סלדו מאכילת ביצים. הארבה נכנס לתוך הבתים דרך כל חור וסדק. הארבה גדל והצמיח כנפיים  וכילה כל שניתן להאכל התעופף ועזב את הארץ." 

רגע לפני יום הזיכרון

רגע לפני  יום הזכרון אני חושבת על כל אלו שהתייתמו,שגדלו והתבגרו ללא אב וללא ידו המכוונת .
אני חושבת על אלו שאיבדו אח או אחות ונותרו להתמודד עם האובדן הכפול אובדנם האישי ועצב ומכאוב ההורים שלפעמים נותרו בצילו של המת ושכחו את החיים .
אני חושבת על ההורים שאיבדו את פרי אהבתם ונתח גדול מליבם עת כיסו את ילדם /ילדתם ולא בשמיכה רכה ומלטפת.
אני חושבת על חברותיי הנשואות והרווקות  שהשאירו את אהוב ליבן  ואלוף נעוריהן , את אבי ילדיהם  טמון באדמה.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-42192...(נילי חברת נעורי)

אני חושבת על אלו שהיו שריד אחרון למשפחתם ,אותם עולים ניצולי שואה שהגיעו מהתופת ואין זוכר.
אני חושבת על כל הנפגעים בפעולות הטרור . אני חושבת על כל הפצועים והנפגעים פגועי הגוף והנפש , אני חושבת על כל החברויות שאבדו ואינם עוד וקולטת כמה נכונה ותקפה אמירתו של ר' פישל סולומון מנהיג המושבה אותה מסר לברון רוטשילד:- " ארץ ישראל נקנית בייסורים"  כמה עוצמה יש באמירה הזו גם היום 130 שנים אחריי.

על המשך המשפט "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה " אני מוצאת את עצמי תוהה ביני לביני,האמנם ?
 לאור ההיסטוריה המשפחתית האישית שלי (בת לנצולי שואה) אני מבינה ומפנימה את מה ש"לימדו" אותנו עמי העולם-אין לנו ארץ אחרת למרות ואף על פי ה"מחיר" היקר שאנו משלמים אם באופן אישי ואם כחברה.
אני מהרהרת בטקסי היום העצוב הזה,אני חושבת על חברותיי וחבריי האישיים , אני זוכרת כל אחד מאותם נופלים שהכרתי .
ביסוד המעלה נערכים הטקסים בגן הבנים ,בבית הספר ובבית העלמין של המושבה . מי שהיה אחראי לניהול הטקסים היה שלמה גדולטר ז"ל שהיה מא"ז המושבה לאורך שנים רבות. למרות השנים שחלפו  עדיין  מהדהד קולו באוזני במהלך הטקסים.
קצת על שלמה ז"ל ומשפחתו :-
משפחת גדולטר הייתה אחת משבע המשפחות הראשונות שהגיעו למושבה בשנת 1883 . שלמה היה אחד מחמשת בניו של אלתר גדולטר(דור שני למתיישבים) מוכתר המושבה . שלמה התגייס לחיל הנוטרים ועבר בו קורס סמלים וקורס מ"כים. במלחמת השחרור היה מפקד אזור יסוד-המעלה ויצא עם פיקודיו לעזרת משמר הירדן שם נהרגו שניים מחייליו.  היה אחראי לסליקים של הנשק הבלתי ליגלי שהוקמו באורוות ברפתות במחסנים ובמתבנים של המושבה.
 את הסיפור המלא של שלמה ורעייתו מרים ז"ל ניתן להכיר ב"פרסקו גלרי" https://www.facebook.com/frescogallery/notes

עליית שנות ה - 50

    בחודש ינואר 1950  הגיעו הורי למדינת ישראל ,הם הגיעו למושבה יסוד-המעלה בעקבות סבי וסבתי , יחד אתם הגיעו משפחות עולים נוספות למושבה,עליה מעורבת של ניצולי שואה (אירופה/מז' אירופה והבלקן)עולי צפון אפריקה ועולים מתימן. בשנת 1956 הצטרפו גם העולים מקוצ'ין.http://news.galim.org.il/pages/7145

(קצת רקע על יהדות קוצ'ין עד שאלקט סיפורי משפחות שהגיעו ליסוד-המעלה)בספר "נחשוני-החולה" ליובל ה 75 של המושבה מתאר מר אלתר אשכנזי ז"ל ראש המועצה דאז וממשפחות המייסדים את קליטת העלייה.

       קבלת עולים חדשים למושבה 

"באותם הימים פרץ לראשונה זרם העולים לארץ. בשביל אנשי המושבה היה בכך מאורע של שמחה גדולה שכן מאוד רצינו לקבל עולים ועל ידי כך להגדיל את מספר התושבים. מושבתנו קיבלה עולים במספר כפול ממספר האיכרים אשר בה ויצרנו עבורם תעסוקה מכל המינים.
קודם כל מסרנו להם את השירותים הפנימיים של המושבה -עד אז עבדו בהם בני המושבה .המחלבה,השמירה,המזכירות וכ.., כן מסרנו להם שטח לגדול ירקות ועזרנו על ידם ,ללמדם את העבודה.
 האכרים הרחיבו את גני עצי הפרי. גנים אלה נמצאו מתאימים מאוד לגידול במושבה ונתנו  ונותנים גם כיום יבולים טובים, בשלהם הוטב המצב הכלכלי במושבה.

אגודת מי-מרום שהייתה מטפלת עד אז רק בעניין הספקת המים ,החלה לעסוק בפיתוח ענפי החקלאות ושיווק התוצרת וכיום היא שולטת על כל ענפי היצור והשווק וכן על הקניות.

המועצה המקומית חתרה להשיג אפשרויות להגדלת המושבה. בימים ההם כיהן מר י.רוקח כשר הפנים ועל ידו קבלנו 850 דונם על יד המושבה למטרות ההרחבה. האכרים אף הם הקציבו למטרה זו שטח של 300 דונם וכך הוקמה הנקודה הנוספת הנקראת הרחבת יסוד המעלה(השיכון). במקום זה נמצאים 35 מתיישבים. כל מתיישב קיבל 30 דונם מזה 15 בשלחין.התיישבות זו הוקמה בהשתתפות הסוכנות היהודית והמעמד הבינוני. בצוע ההתיישבות נעשה ע"י חברת רסקו.

נוסף לאלה התיישבו עוד 17 יחידות מן העולים הראשונים בהרחבת המושבה באותם התנאים. העולים הראשונים שבאו למושבה התיישבו ביסוד-המעלה גופה מייד אחרי מלחמת השחרור. הם קבלו מן המושבה 120 דונם על יד המושבה,שטח אשר שמש קודם לאדמת גורן.לכל עולה יש 2 דונם למשק-עזר. בכך גדלה המושבה ב-60 יחידות ובעוד 52 בהרחבה."
                                                                               

הורי החלו את חייהם במושבה ראשית בפחון/צריף , ומאוחר יותר (סוף 50) עברו לבית דו משפחתי של 24 מטר למשפחה  בתים שנבנו ע"י עמידר, הקיר המשותף היה עם סבי סבתי ודודי.

אבי עבד כשרברב בחברת רסקו,כדייג באגודת רשת של בני המושבה , כחופר בורות לנטיעות ,בשוק הסיטונאי ועוד,כל עבודה שאפשרה להניח אוכל על שולחן המשפחה.

אמי כהשלמה לפרנסת המשפחה עבדה בניקוי רשתות הדיג באגודת "רשת" למרות העבודה הקשה הדורשת גם סבלנות רבה -כפי שאמרה לאבי "אינני דוברת את השפה העברית ועבודה צריך אם רוצים להתקדם ולרהט את הבית".
 בהמשך פתחו הורי חנות מכולת במושבה . משק העזר כלל לול תרנגולות , עז ועצי פרי.

סבתי ואימי על רקע הבית