נשים מברזל -זיכרונות ביילה ליקרמן

                                   

לרגל יום האישה הבינלאומי  אני מקדישה פוסט זה  לנשות האיכרים נחשוני  המושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העלייה הראשונה ,  מי היו נשים אלו ? מהיכן שאבו את כוחות הנפש להתמודד עם המצוקות הגשמיות והרוחניות עימם נאלצו להתמודד לא יום ,לא שבוע ,לא חודש ואף לא שנה .
אני קוראת לא פעם את  הפרק המוקדש להן בספר "נחשוני החולה" ואני מנסה להבין ולהרגיש את נפשן .  
כבת לניצולי שואה הגעתי למסקנה במשך השנים שכוחות ותעצומות נפש הן משהו מולד וגם נרכש מניסיון החיים , גם אם קיים קו מפריד בין אלו שבחרו בדרך חיים  לבין אלו שנקלעו למצב בלא יכולת לשנותו , עדיין  תעצומות נפש אלו הן אלו המוליכות אותנו הנשים  אף היום בדרכים השונות של החיים .
 
                             סבלן ומצוקתן של נשות יסוד-המעלה 
"אכן קשים ומרים ידידי היו הימים ההם,קשים כקריעת ים סוף, ומרים כמו ..כמו מה למשל,אתה רוצה שאגיד לך ?כמוות ? וכי מי זה אמר שכל מוות מחוייב להיות מר דווקא?.. בדברים אלו פותחת הישישה ביילה ליקרמן אשת ר' שבתי משבעת המתיישבים הראשונים את פרשת זכרונותיה. מים רבים,ידידי כבר שטפו עברו מאז אך עדיין זכורים לי הדברים יפה כאילו אירעו אך אתמול וברוך הטוב והמיטיב שזיכני עתה לספר כל זה מתוך נחת כלשהי.   

וכי מה מציק ביותר- בל אחטא בשפתי - לבן תמותה ?הוה אומר :הרעב... כשהגוף החוטא תובע והלב נחלש ואין במה לסעדו-הרי רע ומר.. אולם שבעתיים נורא לאישה שעה שהיא רואה את פרי בטנה מתכווץ מייסורי רעב..לראותו מתנוון ומתמעט מיום ליום ..פשוט לא היה מה לאכול..לא עלינו ולא על שום יהודי -מה לאכול..ממעל שמים רחבים כחולים,מסביב הרים גבוהים ונישאים למטה במורד הנחל השקט,הכל טוב ,יפה ונשגב(זכורים לי יפה פסוקי זמירותיו ותנחומותיו של ר' פישל) אלא מה ? כאן,בפנים,היית חשה משהו יונק ומוצץ ממך את שארית הלשד, את תמצית הדם ואת מרגישה שהנה כוחותייך כלים,שאין כח עוד לעמוד על הרגלים..שהנה הנה את נופלת...
 נו,וכשהושג כבר משהו לא נמצא במה לבשלו ולהתקינו לאכילה. לא היה דלק. עכשו שמעתי כבר מבשלים ברוך השם בחשמל, אז ..? אפילו מכונת נפט לא ראינו בעינינו,ולא תמיד נמצא אפילו גפרור.
ובמי נוגעת צרה זו ביותר ?? הוה אומר באישה ,בעקרת הבית ,אל אחטא בשפתי. אי-יה-יה מה שעבר עלינו אז !"
"אמרתי,כמדומני "רעב" מה? כשהיינו משיגים מעט מלח היינו יכולות להחליפו אצל הערבים במזון כלשהו, אלא שלא בכל יום מתרחש נס... אנחנו  הנשים הצעירות אורבות היינו לזקנים בשעת אכילתם, כשהללו משאירים איזו פרוסה קשה ללעיסה כדרכם של זקנים היינו מבקשות את השיירים הללו באמתלה שזה "בשביל הכלב". בבואנו הביתה היינו מחלקות אותם...לילדים.
ועצם חלוקת השיריים ? זוכרת אני-הכל הייתי נושאת וסובלת בדומיה.
 המצוקה והבדידות מסביב לא הרשו לנו להתפנק,כאילו כך צריך וכך מוכרח להיות ואנו חייבים לקבל הכל בהכנעה,אבל כשהתחילה אותה "חלוקה" כשהילדים התחילו למדוד זה את פרוסותיו של זה-"שלך גדולה משלי..ותן לי נשיכה משלך.." אז היה נבקע מקור הדמעות והיינו ממררות בבכי כבד ללא כל רצון לחדול.."

בית משפחת מזרחי

                                       
 משה מזרחי ז"ל, מויישיק בפי כל היה בנם של מרקדו ודיאמנטה מזרחי  היה נכדו של חכם שלמה מזרחי  היוגב הראשון , הבודד על אדמת "הקולוניה מי -מרום" בשנת 1872 עוד לפני הווסדה של המושבה יסוד-המעלה.
שבעה ילדים היו למרקדו ודיאמנטה כולם היו עובדי אדמה כאן במושבה ושורשיהם נטועים עמוק עמוק באדמת א"י. 
מויישיק  יליד 1927 היה מדריך גדנ"ע בהגנה. במלחמת השחרור השתתף בהגנה המרחבית בתגבורת על ישובי הגליל הוא סיים קורס קצינים בצה"ל וכיהן כמפקד יסוד-המעלה-השתחרר בדרגת סרן.
מויישיק נשא לאישה את חנה ניצולת שואה ונולדו להם שתי בנות טובה ויעל.  מויישיק היה עובד אדמה ,חקלאי . בין היתר עיבד את אדמות יעקב דוברובין,נכדו של יואב  כאן ביסוד-המעלה.
מויישיק היה פעיל ציבור ,כיהן תקופה כסגן ראש המועצה המקומית יסוד-המעלה וגם שימש כמזכיר סניף  ויו"ר סניף הציונים הכלליים וחבר מרכז הליברלים.  
דיאמנטה אימו של מויישיק ז"ל חרוטה בזכרוני כאשה חזקה,פקחית, בעלת שפה רהוטה ועשירה  מלאת חכמת חיים שמחת חיים ומבט חודר , אישה משכמה ומעלה מספרת על חתנה שלמה מזרחי כי סמוך לפטירתו פנה לאביה ואמר"אני כבר בשעה האחרונה" ובקש ממנו לאמר את התפילה הדרושה ולבנו פנה ואמר "בני,אל תבכה ואל תצטער. כך דרכו של העולם עד תחיית המתים. חפצי ורצוני ממך, שתהא זהיר ומדייק באמירת קדיש. 
חיבוק חם למשפחה ,יהי זכרו ברוך. 

                                         בית מזרחי 

לפני 143 שנה  ירדו האחים שלמה ושאול מזרחי מהעיר צפת והיו ליוגבים  כאן בעמק החולה. משפחתו של חכם שלמה גרה בצפת והוא גר לבדו באוהל שהתקין לעצמו .

 "כשבנה הנדיב את הבתים ביסוד-המעלה עמד חכם שלמה והעביר את משפחתו מצפת והתיישב ביסוד המעלה ישיבת קבע , בן 7 היה בנו מרקדו-נחום כשהצטרף למושבה ובהיותו בן 17  נשא לאישה את דיאמנטה לבית ממן .
 פעם שאלה דיאמנטה, כלתו של  חכם שלמה  : "הגידה לי חמי, מה ראית להחליף את צפת ביסוד ? "בתי , השיב לה- האדמה אם אינה מנחילה לעובדה עושר  הריהי נותנת לו אושר. הרי בן יש לי ואדיר חפצי להרגילו לחיי צדק ויושר ולמנעו ממרמה, ועבודת האדמה מונעת את האדם מחטא ונותנת טעם אמיתי לחייו".

במכתב שכתבו חברי אגודת מזריץ' מחוץ לארץ לחכם שלמה בנוגע לחבריהם ביסוד-המעלה המכתב פותח במילים אלו :- " אנשים שבאו אלינו מסרו לנו את יקר רוחו וטוב ליבו , שהוא מוכן תמיד לעזור ולייעץ עצה טובה לכל עולה לארצנו " 

"סמוך לפטירתו של חכם שלמה פנה לבנו  ואמר."אל תבכה ואל תצטער .. אני מאושר לראות בנים לבני.  ראה , שמור את נחלתך ואז שמור  תשמור גם היא אותך "

בית ברש"ח

 היום 24/2/15 הלכה לעולמה גילה שוסטר לבית ברש"ח . גילה בת למשפחת ברש"ח הוותיקה זכורה לי כאישה חרוצה , עובדת אדמה ומגדלת צאן , ניהלה יחד עם בעלה נחום ז"ל מכולת במושבה ואף עבדה שנים רבות עם הילדים בפעוטונים ובגנים.
גילה זכורה לי מלאת שמחה צחוק ופטפוט, זכורות לי תחפושות פורים המושקעות שלה, וזכורים לי השתתפותה בהצגות ימי העצמאות והצגות יובל המושבה ככוכבת ההצגות  -כך גם אני רוצה להשאיר אותה בזיכרון שלי ושל כולנו כאן במושבה -יהי זכרה ברוך. 
אפרת ועמי במסירות וגדלות נפש טיפלתם בה והארתם את יומה, לכם ,לנכדות ולמשפחה המורחבת האחיינים והאחייניות והגיסה חיבוק ענק-שלא תדעו עוד צער
השבוע 11/2011 הלך לעולמו  שלמה חיים ברש"ח  ז"ל . שלויימה כפי שנקרא בפי כל ,היה   איש יקר ,עובד אדמה ממשפחות וותיקי המושבה יסוד-המעלה. שלוימה ז"ל  הבן של משה , המשיך את דרכו ,הקים משפחה לתפארת יחד עם בלה תבדל"א  וניהל  משק חקלאי  במושבה , פינת החי המטופחת שבחצרו מוכרת לכל ילד מילדי המושבה , לי באופן אישי זכורה מסירותו ומסירות המשפחה ,האחיות גילה,מרים וחווה והכלה בלה לאמו האלמנה. 

                  מתוך הספר נחשוני החולה ליובל 75 של המושבה 

שם המשפחה "ברש"ח" - מהווה את ראשי התיבות בר' שלמה חיים , הלא הוא אביה הראשון של משפחה זו. אולם הנציג הידוע ביותר של המשפחה הוא ר' בצלאל ברש"ח יהודי תלמיד-חכם וירא שמים שיד לו גם בתרבות החול ובייחוד במקצוע המתמטיקה.... 
עקרת הבית,מרת חווה נפלה על המצאה: ביירות עיר נמל ,חלוצי א"י מבקרים בעיר בעלייתם ארצה וכן מזדמנים שמה גם אנשי עסקים מקרב אחינו בני ישראל עמדה ופתחה פנסיון. ההצלחה האירה פנים ופרנסה נמצאה .
משהתחילה תנועת החלוצים גוברת והולכת גמלה החלטה בלבו של ר' בצלאל לעלות עם העולים ולהיות בין הבונים. כשקיבל הנדיב את מושבות הגליל העליון תחת חסותו ביקש ר' בצלאל את מכריו מפקידי הנדיב לסדר איך שהוא גם אותו בארץ,במקום אשר ייטב בעיניהם וכך נתיישב ביסוד-המעלה.
קשה וחמור היה מצבם של ה"איכרים" באותן שנים ראשונות ביסוד-המעלה ועל אחת כמה וכמה נורא היה מצבם של הנספחים,נטולי קרקע וכל רכוש אחר. משפחה זו בת שבע הנפשות גרה בחדר אחד קטן בנוי מלבנים בלתי שרופות וללא מטבח וללא סידור סניטרי כלשהו-עד כאן השיכון. ואם תאמר מה נאכל ? אחרי חקירה מרובה ועיון מעמיק בדבר חשבו ומצאו היסודים שהואיל ומלבד הילדים המתחנכים בבית הספר שיסד למענם הנדיב עוד נמצאים נערים מגיל ההתבגרות שעבודתם ההכרחית בשדה עשויה להשכיח מהם את המעט אשר קבלו בבית הספר -הרי שניתנה עכשיו ההזדמנות לחדש ולהרחיב לימודם של אותם הנערים באמצעות שיעורי ערב שילמדם ר' בצלאל. עמדה הפקידות ומנתה אותו לתפקיד בשכר, שלושה נפוליונים זהב לחודש ובינתיים הרחיב הנדיב את שטח הנטיעות ונתקבלו הבנים לעבודה מי במשתלה ומי בבית החרושת לבשמים ור' בצלאל לבו נמלא אושר על שזכה לראות את בניו בין הבונים והנוטעים באדמת הקודש." 

"כשהרחיב הנדיב את פעולתו ביסוד המעלה,זכה להתנחלות על הקרקע גם שלמה בנו של ר' בצלאל רק קרקע ניתנה לו ואולי בית. רפת וכל השאר הדרוש להרכבת משק חקלאי -עדיין חסרו לו.
 הוא עם בני ביתו אישה בנים ובנות ועם אימו האלמנה המשיכו "לדור" באותו צריף חימר הדל. 
הנה הגיע סוף סוף היום המאושר בו זכה שלמה ברש"ח להשיג  את החסר לו. הוקם לו בית ורפת ואורווה,רכש לו אינוונטאר חי ודומם- הכל כאשר בכל, ויהי עוד הוא עושה כה וכה לסידורו והתבצרותו במקום והנה קפץ עליו רוגזה של המלריה.
שבע פעמים הותקף מקדחת שחור השתן ובכל אלה לא הצליחה המחלה להכריעו כליל. כשהותקף באותה מחלה והוא פרפר בין החיים והמוות הייתה אמו תומכת בחוליו .
מאז האסון לא הצליח עוד לעבודת האדמה, את מקומו כאיכרים נחלו שני בניו. האחד המשיך את העבודה במשק אביו והשני התיישב באחת הנחלות העזובות שבמושבה ויהי אף הוא לאיכר. 
ומשה ברש"ח , כאיכר עושה חיל. זכורני מספר ע. אמיתי - יום אחד כשביקר בבית ספרנו ביסוד ,פקיד הפיק"א מר קלווריסקי, שאל אותנו הילדים:"המכירים אתם את שדות הוריכם ?" לכאורה שאלה המתקבלת על הדעת, נער בנו של חקלאי חייב להכיר ולדעת את נחלת אביו ואפילו אם היא רחוקה כרוב נחלת בני יסוד המעלה , מרחק רב מהמושבה ואפילו אם היא מבותרת ומחולקת כרוב השדות חלקות חלקות, כשכל חלקה נמצאת מרוחקת הרבה מחברתה.  אלא שמסיבות שונות, מספיקות או מספיקות למחצה , נאלצו האיכרים להסתייע בעבודתם על ידי שכניהם ומשום כך לא הכירו הילדים מגיל בית הספר את שדות אבותיהם עד שהתחילו למשוך בעול העבודה.
במקרה השיב הראשון על השאלה משה ברש"ח שתשובתו המפורשת הגלויה "לא" הפתיעה לא מעט את הפקיד ,אחרי שהרגיש בו במשיב מעין שליח ציבור..... והנה עברו שנים ודווקא אותו משה נתפרסם לאחד החקלאים המצוינים שבמושבה ולא עוד אלא שבכוח חריצותו ותבונת כפיו הצליח למלאות במשק העברי חסרון שהיה מורגש בו מאוד עד אותו הזמן, הכוונה לגידול הצאן הענף העיקרי שהתעסקו בו אבותינו הקדמונים.
 משה ברש"ח נתמחה במושבתנו בגידול כבשים ועזים. עדרו היה הגדול בעדרי הצאן של המושבה וגבינתו השמנה המשובחת יצאו לה מוניטין על פני כל הסביבה! אין כמשה ברש"ח מיילד מומחה ומנוסה בטיפול בכבשה ממליטה ואין כמוהו רופא מפליא לעשות כשעז או כבשה נתקפה מאיזו מחלה קשה.
 הקדחת הממארת לא פסחה כמובן גם על משה , נעצה  את ציפורניה פעמיים שלוש גם בו אלא שהצליח להתגבר עליה ומנהל את משקו בהצלחה רבה " 


                                            תנצב"ה

 

שבעים ושבע שנים-יואב דוברובין

יואב רחל ובנם אפרים

בתאריך 15/02/2015  מלאו 80 שנים לפטירתו של יואב דוברובין  במושבה מטולה . בן 104 היה האיש במותו  הוא נטמן ברגבי העפר של ראש-פינה , סיפור גלילי המתחיל בבית גן אשר בגליל התחתון  והמשכו במושבות הגליל יסוד,ר"פ ומטולה.
המשפט הכי מצוטט לאורך שנים  מתוך דבריו הוא משפט הפרידה אותו אמר בבית הכנסת "לינת-צדק" במושבה יסוד-המעלה  בדרכו למושבה ראש-פינה:-

 "אחי האיכרים, אנשי יסודקה (יסוד המעלה) נחמה אחת יש לי בעולם הזה,שאלה הקטנים, הנכדים שלי יעקב ורות,יידעו לקרוא את התנ"ך בעברית  ואתם הרי יודעים שלא באתי לארץ הקודש להרבות נכסים וממון,כי אם מתוך אהבת הבורא".

דממה השתלטה על בית-הכנסת,איש לא זע,יואב דוברובין ויצא מבית הכנסת,עלה על העגלה, אחז במושכות ונסע לראש-פינה.

בראש-פינה גידל יואב דוברובין תרנגולות ואווזים,עיזים, עדר-כבשים וגם שלוש פרות.מאחורי הבית הוא סיקל חלקה,ובה גידל ירקות. אבל מן השמיים נלחמו בו ובמשפחתו,הבן אפרים שחרש בכרם הזיתים עם השור,נעקץ על-ידי זבוב,ויואב בן ה-95 קבר גם את בנו הצעיר.האלמנה אסתר הייתה בהריון. כעבור שלושה חודשים ירדה להשקות את הכבשים במעיין,כרעה ללדת ונפטרה.

יואב ואשתו רחל טיפלו בשני הנכדים, לאחר חמש שנים נפטרה רחל. 

יואב בן המאה המשיך לחיות בגליל וטיפל במסירות בשני הנכדים.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9F

יואב דוברובין

בן המשפחה לצד מצבת יואב דוברובין בבית העלמין בר"פ 

משפחת גדולטר

מיסרון פתח את הבוקר בהודעה "המועצה משתתפת בצערה של משפחת גדולטר אילה במות יצחק ושולחת תנחומיה ,ההלויה תתקים מחריום ו' ב 11.00 בבית העלמין במושבה" .

משפחת גדולטר משבע המשפחות הראשונות למייסדי המושבה הגיעו ממזריץ' פולין בשנת 1883 ,המשפחה רכשה 300 דונם סמוך לאגם החולה והחלה לעסוק בחקלאות.

מנחם בן ציון -אלתר (1878) גדולטר הדור השני למתיישבים היה מוכתר המושבה ושימש חבר ויו"ר ועד המושבה. "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב".

אלתר היה נשוי לשושנה (1885)לבית פלדמן ילידת צפת ,בקיאה בתנ"ך שהייתה למורה הראשונה ביסוד-המעלה. לאחר נישואיה פרשה שושנה מעבודת ההוראה והשתלבה בעבודות משק הבית.

ילדיהם של אלתר ושושנה נולדו ביסוד-המעלה בתקופה בה הקדחת עשתה שמות במושבה,שניים מילדיהם נפטרו מקדחת עוד בינקותם למרות זאת לא חשבו אף לרגע לעזוב את המושבה והם דבקו בעבודת האדמה.עוד חמישה בנים נולדו לזוג אליעזר,שלמה,יצחק,משה ויעקב. חמישה בנים והם כחמש זרועות החובקות גזע של עץ טעון פרי.דבריו לבניו "שלוש מאות דונם לי, האדמה הזאת לכם היא,בעבודתכם זכיתם בה,עשו בה כישר בעיניכם. טובה היא לפלחה,לירקות ולמטעים. כשירווח לכם תגדילו את הרפת ואת עדר הצאן. את העבודה תחלקו ביניכם ,כל אחד יבחר לו ענף אחד או שתעשוה יחדיו - כדרך הקיבוץ. אך זכור תזכרו : האדמה הזאת גידלתכם וחלילה לכם להיות כפויי טובה לה ולנטוש אותה !" ואכן חמשת בניו נותרו במושבה והמשיכו את דרכו. 

אליעזר ז"ל חקלאי ופעיל ציבור במושבה, שירת בפלוגות האש של וינגייט,לחם בחזית הדרום במלחמת השחרור , אליעזר היה מראשי החברים בצומ"ת (מספר 2).

שלמה  היה חבר בהגנה,חיל הנוטרים  והיה מא"ז המושבה,לאורך שנים פעיל ציבור במושבה ועסק בחקלאות ובבטחון.

יצחק נשא לאישה את איילה (תבדל"א)  יחדיו הקימו בית  ומשק חקלאי במושבה , נולדו להם שלושה ילדים  עופר ענת ורקפת. 

 יהי זכרו ברוך

שנת שמיטה

"החקלאות הנה ותהי לעולמים ראש פינתה של כל חברה אשר כתבה על דגלה יצירת מולדת. אם חקלאות כאן-מולדת כאן"  משה סמילנסקי

  עבר והווה, השנה שנת שמיטה -  חזרתי לספר "נחשוני-החולה" ,תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה שנכתב לרגל יובל 75 של המושבה (שנת 1958)                            

                                                  עסקי שמיטה תר"ע (1909 )

שנת תר"ע הייתה שנת השמיטה. והנה נתעוררו חילוקי דעות בין איכרי יסוד:לעבוד את האדמה בשנה זו או לקיים בה מצוות שמיטה ?
וכך היה המעשה : בצפת נמצא אותו זמן הרידב"ז (ר' יעקב בן זאב) מחבר הפירוש הידוע על הירושלמי והוא שהוציא איסור על העבודה בשמיטה כנגד ההיתר של ר' יצחק אלחנן וחבריו שבשמיטת שנת תרמ"ט.  מתוך שלא הייתה לו כל השפעה על יתר המושבות ובדעתו את אנשי יסוד כנאמנים ביותר לדת,הזמין אותם אליו לצפת ודרש מהם את קיום מצוות השמיטה ואף הבטיח להם תמיכתו הכספית.
אזהרתו החמורה של הרידב"ז עשתה את שלה ואנשי יסוד קבלו את מרותו בדבר קיום מצוות השמיטה לכל חוקותיה.
מר קלווריסקי לחם נגד החלטה זו והשתדל להוכיח לאיכרים את כל ההרס הצפוי להם ולא עוד אלא שהתרה בהם שיהא מוכרח להחכיר את האדמה לערבים,ראשית מפני שאי אפשר להשאיר שטח אדמה גדול שיעלה קוצים וברקנים ושנית עליהם יהיה לשלם סכום ענקי של מס העושר שכן הממשלה לא תוותר להם על המגיע לה.
כל אזהרותיו והוכחותיו היו כאין וכאפס לעומת לחצו של הרידב"ז עם מצדדיו ובראשם ר' דוד אייזנברג שעלה ממזריץ' עם משפחתו בשנת תרמ"ט והתנחל ביסוד-המעלה אחרי שעברה המושבה לחסותו של הנדיב. ר' דוד היה בעל צורה וקומה משכמו ומעלה גבוה,יהודי חרדי ויודע ספר,תקיף בדעתו ובעל השפעה.
רק איש אחד לא פחות תקיף בדעתו מהראשון העז לצאת נגד הרידב"ז,הלוא הוא ר' פישל סאלומון,שהיה גדול בתורה בנגלה ובנסתר.
תחילת התנגדותו התבטאה בזה שלא נענה להזמנתו האמורה של הרידב"ז לאנשי יסוד לעלות אליו לצפת לדון בעניין השמיטה. לאחר שהרידב"ז  פנה אליו בדרישה מיוחדת ,מכוונת אליו כאל פרט להתייצב לפניו-עלה לצפת. מיד לאחר שאילת שלום התחיל עימו ר' פישל בפלפולא דאוריתה ומוכיח לו את הנזק הרב הכרוך בקבלת החלטתו של הרב ולא ליסוד המעלה בלבד אלא לרעיון כל הישוב כולו. הרידב"ז עמד על דעתו כיד בקיאותו הגדולה והרחבה עליו בהלכות שמיטה ור' פישל הדגיש במיוחד את הנימוק שאין גוזרים גזירה אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה והרי מטעם זה עצמו המציאו קדמונינו את ההיתר של מכירת חמץ לנכרי וכו'.
כשהרידב"ז לא קיבל את הוכחותיו ,עמד ר' פישל ופנה אל הרב במסירת המודעה שלהלן:-"אני נתמך בדעותי על כך שהגאון רבי יצחק אלחנן היה הבית דין הגדול ומה שהבית דין הגדול פוסק אין שום בית דין אחר רשאי לחלוק עליו ועל יסוד זה הריני מקבל ללא כל פקפוק והיסוס את ההיתר שלו בעניין השמיטה" ! ועם הדברים האלה נפרד מבן שיחו והלך לו.
ר' פישל שמצוות ישוב הארץ הייתה שקולה אצלו כנגד כל המצוות ,עמד וצירף הלכה למעשה ויצא לעבודה ואליו נצטרפו עוד כמה אכרים,אולם הרוב 21 במספר,קיימו את מצוות השמיטה כמצוות הרידב"ז-מעטים מרצון והכרה ורבים תחת לחץ האיומים.
מר קלווריסקי עמד והחכיר את אדמת יסוד לאכרים יהודים צ'רקסים ממחניים. צערם של בני המושבה היה גדול פי כמה מאשר אילו החכיר את האדמה ללא יהודים כי הצ'רקסים היהודים הללו היו חופשיים בענייני דת וכעובדי אדמת יסוד קיבלו את ביתו הראשון של מר משה אמיתי שברחוב הראשי לגור בו. בשבת קודש היו מעמידים את המייחם בחוץ ,כלפי הרחוב ויושבים ושותים תה מתוך גאווה והרחבת הדעת של "חופשיים" המתכוונים להקניט את ה"אכרים התמימים".
ר' פישל מצידו סבל עלבונות קשים מצד אנשי צפת על העזות שבהתנגדותו לרידב"ז. הפקיד קלווריסקי השתומם לא מעט על טיבו של ר' פישל: לכאורה יהודי חרד עד לקיצוניות וכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ הוא מביא עניים מצפת לשם קיום מצוות לקט שכחה ופאה ודווקא הוא המתנגד הנמרץ לקיום מצוות שמיטה.    

נשות המושבה - נשים מברזל -רונקה סאלומון

 אני ממשיכה להביא את סאגת נשות המושבה , נשות העליה הראשונה , אני מניחה שהן לא הכריזו הכרזות  ולא ראו מעשה יוצא דופן או הירואי בהתנהלותן , הן גם לא ביקשו את רשות הגברים   אלא פשוט ניהלו את חייהן בתבונת נשים ומתוך כורח המציאות . 

 אני מקדישה פרקים אלו  לנשות האיכרים במושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העבר,

                                       רונקה  סאלומון  


בתו של ר' וולוול בלום  מראש-פינה ואשת נעוריו של ברוך בן פישל סאלומון. 
רווית שמש ואויר הרי הגליל וכולה אומרת מרץ ותשוקת חיים . כאילו מן  השמים נועד זיווגה עם אותו בחור גברתן חם-מזג וצמא הרפתקאות. המשק שלו, חלקת שדהו עם עדרי הבקר והצאן שנתברך בהם עד מהרה , הצליח לרסן במידת מה את תכונתו הסוערת - הפרימיטיבית ולהשליט בו שיווי משקל של איש עבודה.
 במשך שנים מעטות נתברכו בשבעה צאצאים חסונים ומלאי חיים .בעוד הבעל ואשתו טווים  את חוט חייהם המשותף והנה אסון משפחתי פקד אותם  , הבת מרים נפטרה.
 בשנת תרע"ד עלה פתאום ברצון בעלה להפליג לארגנטינה על מנת להשתלם  שם בגידול בקר וצאן ולהביא משם גזעים חדשים, משובחים מאלו הנמצאים בארץ, אמר ועשה.  מייד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה . ימים קשים ומרים היו ימי המלחמה לאנשי יסוד בכללם אולם שבעתיים עצמו צערה ומצוקתה של רונקה-האם לששת ילדיה.
משקה של משפחת סאלומון בכללו נהרס בשל פגעי המלחמה, רונקה החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות למלחמה קשה זו במכרה כפעם בפעם חלק מהבקר והצאן כדי לקיים את נפשה ואת נפשות ששת פעוטותיה עד שפרץ הדבר בבקר ובצאן וכלה את כל השארית.
 אולם אין רונקה נופלת ברוחה וגופה המוצק וזריז התנועה נשמע לכל צו עבודה הניתן לו בתוקף רצונה, רצון אם עניה , גלמודה, משחרת לטרף לפי פרי בטנה. 
וגם ללקט בעונת הקציר תשלח רונקה ידה, וזו הרי עבודה - מנוחה. יום יום בהנץ שחר , תשכים לשדות , תצעד לאט עקב בצד אגודל , צעד ולקט וצרף שבולת לשבולת , תאלמן לאלומות ובשובה עם שרב צהרים לביתה, תחבט את אשר לקטה, תצבר ותזרה הזרעונים מהם תטחן קמח ומהם תגרוס בורגול  מאכל לפעוטות הרעבים.
 הייתה זו רק עבודת ביניים, התעסקות קלה בין עבודה לעבודה. עיקר עבודתה של רונקה- הובלת שקי תבואה לטחנה,זו המונעת מימיי המלחה במרחק 5 - 6 קילומטר  מהמושבה.
בשנים כתיקונן היו אכרי יסוד-המעלה מביאים לטחנה זו את שקי התבואה על סוסים , פרדות או חמורים, שוהים שם עד הטחינה וחוזרים אחרי כן עם בהמותיהם עמוסות שקי הקמח לבתיהם ואולם באותם הימים הייתה הדרך לטחנה משובשת קלגסי התורכים והבהמות עם מטענן יחד עם בעליהם היו צפויים תמיד לנפול שלל בידיהם. 
מזל מיוחד היה לה לרונקה שבעברה באותה דרך עם חמורה הטעון שק חיטה או קמח לא היו נוגעים בה לרעה. על סמך זה עשתה לה רונקה את עבודתה  זו - קבע.  על פי רוב הייתה פורשת רונקה עם חמורה ומטענה לדרך בערב, מבלה את הלילה בטחנה עד היטחן הקמח ולמחרת , רק יאיר השחר תחזור לביתה ולילדיה אחרי שמסרה את שק הקמח לבעליו.
פעם , מספר מר גרינקר, השכמתי ויצאתי אל הטחנה, משנתקרבתי שמה עוד בטרם האיר הבוקר פגשתי בדרך את רונקה כשחמורה רובץ תחת משאו  ושתיהן, האישה עם בהמתה צופות לעזרה. תמו כוחותיו של החמור לסחוב משאו ושל האישה להקימו על רגליו.
שנת המלחמה האחרונה , הייתה גם האחרונה לחייה, גופה נתרופף לא רק מעבודה מפרכת אלא גם ממחסור , ששכר עבודתה זו וכיוצא בה לא היה בו כדי סיפוק צרכיה החמריים הדרושים לגופה לשם משיכה נוספת בעולה הקשה . באחד הלילות בחורף , בדרכה בחזרה מן הטחנה תחת גשם שוטף , הצטננה קשה. בשובה כל עוד רוחה בה לביתה , רועדת בכל אבריה , קבע בה הרופא דלקת-ריאות.
 אחרי נפתולים קשים במשך כמה ימים עם מר המות החזירה רונקה את רוחה הטהורה למקורה.

מתוך הספר "נחשוני החולה"  תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75