אחוזת דוברובין - זה הזמן לנופש ובילוי בגליל- גולן – מעברים אצבע הגליל

מי מרום - סרט על תחילת ההתיישבות במושבה יסוד המעלה על שפת אגם החולה

תיירות ואירוח ביסוד-המעלה

                                   תיירות ואירוח ביסוד-המעלה  

בשנים האחרונות הוקמו חדרי אירוח במושבה על מנת ליצור מקור פרנסה נוסף לצד החקלאות ,ברבות השנים הצטרפו משפחות למושבה שעוסקות אף הן באירוח ובתיירות.

ההיצע למתארחים במושבה הוא מגוון והאפשרויות שמארחי המושבה יסוד-המעלה מציעים הם בצימרים ,בחדרי AIRBNB ובאחוזות אירוח .
המטיילים והלנים כאן יכולים לבלות  במוזיאון אחוזת דוברובין -ולהכיר את תולדות היישוב, מוזמנים לגלריות  האומנים השונים במושבה ,מוזמנים לכייף ברכיבת אופניים או טיול סוסים ,לשבוע מארוחה טובה במסעדות או בבית הקפה השכונתי ,לפסוע סתם לאורך רחוב המייסדים בואכה הירדן, לצאת לטיול ג'יפים באזור ,לשייט באינדי פארק או לצעוד בשמורת החולה .  
 כשנפגוש את צאצאי משפחות הראשונים  נזכור כי לא תמיד כך היה. היו שנים בהן הדירו אורחים את רגליהם מהמושבה בגלל הקדחת  ובגלל הסמיכות לגבול עם סוריה אולם נביט סביבנו ונראה את המושבה פורחת את המטעים המניבים והעמק הפורח ,המושבה משגשגת וענף התיירות מתפתח  והקדחת ?תודה לאל ולקידמה  נפטרנו מצרתה.  

אני מביאה את דבריו של ז. רוזנטל שהתארח במושבה בשנת 1924 כפי שהובאו בפרק "פרקי הווי" מהספר"נחשוני-החולה" לתולדות יסוד-המעלה ומייסדיה .

                                                בגליל העליון יסוד-המעלה 

עם שחר. בחוץ אינם מכירים עוד בין תכלת ללבן. האוויר קריר ולח. על הצמחים רועדים עוד נטפי ספירים מטל הלילה. על ההרים פרוש ערפל אפור המתנשא על כנפי בלימה ישר למרום. 

כל המרחב מהירדן עד מי מרום עד יסוד-המעלה נראה כמכוסה בצעיף געגועים,נוף נחמד שוקט ושאנן. אנחנו רוכבים לאט לאט עקב בצד אגודל. העין לא תשבע מראות את המראות הנהדרים אשר בעמק הירדן הנאווה.
במשך שתי שעות רצופות שטח קצר של כמה קילומטרים והנה רואים אנחנו כאן מוצא של הירדן ממי-מרום (אגם החולה). האגם הזה נראה כאחיו הקטן של ים כנרת-כל כך דומים הם זה לזה.

רחוק ורחב תשתטח חלקת מי מרום. בימות החורף יגאה האגם הזה ויעל על שפתו משפעת מי הירדן הנופלים בו ובקיץ ישוב ויתכנס על גדותיו ומסביב לו תשתרענה אז ביצות שזבובי קדחת שורצים בהן לאלפים ולרבבות גם ביום וגם בלילה.

לפני ארבעים ואחת שנה באו הנה יהודים  וייסדו על שפתו המערבית של מי מרום את המושבה יסוד-המעלה.

כשהגענו כאן אל הרחוב הראשון ראינו מרחוק איכר עברי אחד המכין את עצמו לנסיעה. שמנו אליו פעמינו ואף על פי שהיהודי כבר רתם את עגלתו לנסוע השדה, ציווה לנערו לפתוח את הסוס והזמין אותנו הביתה.

מן הצד עומדת לה מושבה זו קרוב לתחום סוריה ומפני הקדחת הנוראה השוררת כאן חוששים התיירים לבוא הנה ועל כן יקדמו בני המושבה בברכה פני כל איש חדש.

הלב זע למראה ההמולה שקמה בבית. גברת הבית לחשה סוד באוזני בתה הקטנה הילדה נעלמה בן-רגע חיש שבה מתוך נשימות כבדות ומתחת סינרה  בלטו זוג כוסות וקעריות יפות שהחזיקה בהן בידיה, והנער פתח את הסוס .אמו רמזה לו והוא נראה תכף ובידו קערה מלאה ביצים טריות שהביא מן הלול. זאת הייתה המולה שקטה. רצו לכל העברים,מה שחסר להם לקחו משכנם וגברת הבית שנסה מתניה והשתדלה שהארוחה תהיה נעימה ביותר ובעל הבית ומשפחתו ישבו אחרי כן והתענגו לראות אותנו סועדים לבנו מתוך תאבון. 

מן החדר השני נכנס עלם כבן שש עשרה,הוא בא אחוז שינה,חיוור כדונג בהיותו מעונה ממחלה ממושכה שתקפתהו. הוא פנה אל בעל הבית,אביו ואמר לו שאם יסע לאחר זמן,גם הוא-העלם יתלווה אליו. מראהו החולני של העלם גרה בי את הרגש הבלתי יפה של סקרנות ואני שאלתי את אביו בלחש: מה לו לבנך ?  הוא קודח ולא יותר.  ואתה תתן לו לנסוע אל השדה ? חח, שרבב אדוני הבית את קולו בגיחוך , לו שמנו לב כאן ביסוד-המעלה לדברים שכאלה,צריכים היו רבים מאיתנו ללכת בטל כל השנה ובחום של 38 39 מעלות כשצריכים לכך גם כן עומדים בשדה ועובדים.

והאיש התחיל מונה כרוכל את כל מדורי הגהנום את כל התלאות והפורענויות שעברו עליהם פה במושבה בעטיה של הקדחת הצהובה, מה שהוא בעצמו זוכר ומה שסיפר לו אביו שהיה מן הראשונים שבאו לפה לפני  ארבעים שנה ואחת.

הלכנו לטייל קצת במושבה וסביבותיה. עכשיו שקט גמור ביסוד-המעלה. בריאים וחולים עסוקים עכשיו בשדה. ראינו כאן ילדים שכרסותיהם נפוחות ,מעוני קדחת יושבים בחול והנה עובר כבזק בחור אחד פרש חסון כאלון -יליד המושבה, מקום הקדחת.

שעה ארוכה הלכנו מסביב למושבה בין עצי אקליפטוס ואילנות פרחים נותנים ריח טוב . מכסה מימיו הכספי של מי מרום רועד ומזדעזע ונעשה קמטים קמטים. בשטח של כמה קילומטרים ישתרע אגם זה. וכל הכיכר אשר בין המושבה והאגם מכוסה עשב ירוק. מה נהדר האגם ומה רבה הקללה הבאה ממנו"

                                                                ***

כשהיינו כבר בדרך למטולה לא יכולתי עוד להסיח דעתי מתולדות העינויים של יסוד-המעלה.

צא וחשוב עד כמה מגיע כוחה של ארץ זו: אחת וארבעים שנה רצופות מתענים יהודים,יהודים פשוטים ושכיחים והולכים וכלים אך כדי לרכוש להם בדמם שעל אדמה מעובד בארץ-ישראל....."

משפחת לובובסקי

הכנת הקמח לאפיית מצות לפסח במושבה

                     

                       הכנת הקמח לאפיית מצות לפסח במושבה 

מתוך הספר זכרונות בן הגליל  שכתב עוזיאל לובובסקי - תודה לאריק לובובסקי על הרשות להעלות את הסיפור לבלוג 

היו איכרים שבזמן זריעת החיטה חשבו כבר על יבולה וכיצד יעשו ממנה קמח כשר לחג הפסח. האיכר היה בוחר את החלקה ששיבוליה מלאות בחיטה שמנה. בזמן ההבשלה כשקצרו במגלים את החלקה,היה האיכר מתלווה אל הקוצרים ומשגיח שבזמן הקציר יאכלו הפועלים את לחמם במרחק מה מהקציר ולפני שלוקחים את המגלים להמשיך בקציר היה עליהם לרחוץ את ידיהם שאכלו בהם מאכלי חמץ.

כך גם נדושה החיטה -בהשגחה והיו שמים את החיטה במזווה מבודד ונקי עד לפני חג הפסח. לפני החג היו נוסעים שוחט המושבה וכמה איכרים לטחנת הקמח הקרובה למושבה.

טחנת הקמח שבמעיין מלחה היוצא מהרי נפתלי ,מניע שתי טחנות קמח ובכל טחנה שתי אבני ריחיים גדולות. היו מגיעים להסדר עם בעל אחת הטחנות שלא יקבל טוחנים למשך יומיים ולילה והשוחט עם האיכרים עושים בטחנה ניקוי יסודי מכל מיני גרעינים: תירס ,דורה וכ'.. ומכשירים אותה לפסח. כמובן שהיו מפצים את בעל הטחנה בסכום כסף וכל הבאים כהרגלם לטחון בטחנה זו היו מפנים אותם לטחנה השכנה וכך היו שני הטוחנים השכנים מרוצים.

כשהקמח לאפיית המצות מוכן והחג קרב ובחצרו של מרקדו מזרחי בנו תנור לאפייה היו מזמינים את קבוצת האופים מצפת שהיו מתמקמים אצל משפחת מזרחי בעלת החצר הגדולה.

עצי ההסקה לתנור היו מוכנים והייתה העבודה מתחילה בשמחה ובשירה והמנצח בה היה "בוכדדי" -כנראה שעלה מעירק מהעיר בגדד ולכן קראו לו בשם הזה. ידיו היו גרמיות וקולו חזק והיית עובר ברחוב ושומע את שירתו בערבית .."השנה הלבנה" ו"הלבן עוד ילבין" ,יכול להיות שזה איזה פירוש מהתנ"ך לכך שהנביא ישעיהו מזכיר "חטאותיכם כשלג ילבינו" ולזאת מוסיף כל מיני חרוזים שהעובדים במלאכה היו עונים עליהם בשמחה.

לנו הנערים היתה אטרקציה לראות כל זאת לפני התנור הבוער והחם וידענו כי הגשמים והחורף הקר כבר חלפו ותקופת האביב הגיעה.

התנור היה מוסק יום ולילה וכל איכר היה בא לפי התור עם שק הקמח שלו לאפיית המצות הכשרות והיה עוטפם בסדין מכובס או חדש ושם אותם בביתו על ארון הבגדים מוכנים לליל הסדר, אבא לא היה מרשה להתחיל לאכול מהן לפני ליל החג כדי שבליל הסדר נברך על אכילת מצה אבל ההתראה לא עזרהלנערים שובבים שבכל הזדמנות קרבו כסא לארון והיו מושיטים יד למצות ובוצעים מהן בלי רשות ובלי ברכה.

בליל הסדר כשאבא הוריד את המצה מעל הארון לשימה על השולחן כדי לברך את הברכות הראשונות וכשראה את המצות השבורות הבין שאנו לא זקוקים לברכות ראשונות על המצה אלא לאחרונות. 

שדות החיטה יסוד המעלה חולתה -קרדיט לתמונה :רבקה מזרחי 

תצוגת דרך הלחם במוזיאון

בית אשכנזי

  פרק נוסף מסיפורי המייסדים , נחשוני עמק החולה -ראשוני יסוד המעלה כפי  שהדברים  מובאים בספר "נחשוני החולה" ליובל 75 של המושבה יסוד-המעלה מתוך הפרק "בתי אב" 

ר' ישראל אשכנזי-מורם ומדריכם של חבריו,חלוצי יסוד בעבודה החקלאית.

" פרשת פעולתו החלוצית של ר' ישראל אשכנזי הריהי בעצם פרשת מאמצם המשותף של כל חבר חלוצי יסוד-המעלה שהוא היה מורם ומדריכם בעבודת החקלאות ושממנו ראו וכן עשו וכמוהו נשאו וסבלו בדומיה, מתוך הגברת המרץ ,אמוץ הרצון וחיסון הגוף לקראת ניסיונות חדשים כאשר יידרש מאיש אדמה בכלל ובייחוד ממי שבא לחדש את בריתו עמה אחרי מאות שנים של פריחה באוויר.

חייו הפרטיים במובנם המצומצם של המילים הללו ? על אלה,כמו על חייהם הפרטיים של שאר הראשונים כמעט ולא ניתן לדבר או לכתוב שכן אפילו עצם הבולמוס לקניין פרטי בדמות כברת האדמה, לא היה אלא ביטוי חיצוני לאותו כוח טמיר שדחף כל אחד ואחד מהם לכיבוש מעמד,להכשרת קרקע ולהכנת מקלט בשביל אלפים ורבבות.

והבחור הכפרי ישראל אשכנזי הרגיש בו את שליחותו המיוחדת עוד בגולה,כשהעליה ארצה-ישראל הייתה עדיין בשבילו בחינת חלום רחוק.

בן 24 ,בן למשפחת עובדי אדמה והוא כבר אב לשני ילדים ראה פתאום כאילו מן השמיים ממריצים ודוחקים אותו לתת גט פטורין לגולה ולקשור את גורל חייו עם ארץ אבותיו.

עוד הוא חושב ומהרהר בדבר והנה הגיע השמועה כי ר' פישל סלומון עוסק בקניית קרקעות בא"י. מילא מהרהר הוא , לקנות קרקע אין זו חכמה יתרה כשיש במה לשלם תמורתה ואילו לעבד את הקרקע הזו...להוציא לחם מן הארץ, לכך הרי דרושות ידיים עובדות וידיעה וניסיון בעבודה ...ושלוש אלה הרי לי הן,האיכר הצעיר ישראל,יליד המושבה הסמוכה לבריסק.

אלכה נא ואודיע למשפחת סלומון זו, שראשה ר' פישל השרוי כיום בארץ-במושבה החדשה יסוד המעלה עושה שם את כל ההכנות להעלותה ארצה. אודיע לה שברצוני לעלות עמה והנה הצעתו מתקבלת. "אכן אצבע ההשגחה היא"-הוא מהרהר. 

והנה מתחילה פרשת חייו ביסוד-המעלה. הוא מכניס צאוורו בעול העבודה עד לשכחה עצמית כמעט. אוכל ("האוכל" של חלוצי יסוד המעלה !..)בול למכתב וחפיסת טבק לעישון-זאת הייתה משכורתו,משכורת פועל חקלאי אצל ר' פישל סלומון. עמו עם סלומון ועם יתר חבריו הוא פורש ומפליג דרך ים סומכי אל ביצת החולה קוטף ומביא משם את קני הסוף והגומא, מקים לעצמו לדוגמא את הסוכה הראשונה-מעון לו ולמשפחתו, מוסיף ומפליג אל עבר הירדן מזרחה , מפליג ערום בלי לבוש שלא להיות מופשט בידי השודדים,תר בין העצים ובוחר ומביא משם מן עץ מתאים לעשיית קתים לחרמשים,אחרי שחיפש קתים מן המוכן ולא נמצאו בכל הארץ וכשהכל כבר מסודר,פחות או יותר, הריהו יוצא בראש חבריו,כולם עטורי זקנים מגודלים-השדה,לחרוש את אדמתם במו ידיהם.

עד בואו של ישראל אשכנזי הייתה החרישה נעשית מחוסר נסיון עצמי בידי הנכרים השכנים. עם ראשית החורף היה יוצא שוב עם חבריו אל עבר הירדן,חוטב עמם עצים,מביאם אל הירדן, מתקינים מהם רפסודות ומשיטים אותן על פני המים להביאן אל המושבה-חומר להסקה. 

אחרי גלגולים קשים וממושכים עובר אשכנזי לרשות עצמו ומתחיל עוסק בסידור משקו הפרטי. עד מהרה משמש משקו דוגמה ומופת לכל איכרי המושבה.

הוא זכה לנכדים ונינים,אף זכה לראות בחייו את פרי עמלו ויגיעו. "
https://youtu.be/66R033L3MTA

101 שנים לחתונה הראשונה באחוזה

                    חתונתם של ציפורה ואריה הרמתי

בערב חג שבועות תרע"ד (1914) נערכה בחצר האחוזה חתונתם של ציפורה דוברובין בתם של יואב ורחל עם בח"ל אריה (הוכמן) הרמתי . 

אריה -איש העלייה השנייה,מראשוני חדרה ומייסדי שכונת בורוכוב ויקיר העיר גבעתיים,סוציאליסט בנשמתו שהמיר אמונתו ונהייה רביזיוניסט אדוק.

סיפורי נשים - לאה אשכנזי

כהרגלי אני מחפשת להמשיך להביא ברבים את סיפורי המושבה ובעיקר מהזווית הנשית ולחבר בין העבר להווה ואף לעתיד.

חתונה נערכת בחצר האחוזה ,חתונת גילי נכדתה של יוכבד לוין לבית אשכנזי . יוכי נכדתו של ר' ישראל אשכנזי מראשוני המושבה. כתבה את הספר "אוושת הרוח בברושים"  סיפור יסוד המעלה המבוסס על זיכרונות ילדותה ,נעוריה וחייה היא ומשפחתה כאן במושבה. 

יוכי היא דודתו של יורם גור עמי אביה של גליה קדוש זכיינית ויזמת גן האירועים "אחוזת דוברובין". מי שמכיר את גליה וחווה אירוח בביתה הפרטי או בגן האירועים "אחוזת דוברובין" יודע כמה השקעה ,כמה מעורבות עד ירידה לפרטים הקטנים וכמה אכפתיות  היא משקיעה בעניין. לרגע לא נחה ,רצה ומתרוצצת לוודא כי הכל בסדר וכי האורחים נהנים ושבעים ואת הכל היא עושה  באהבה גדולה.

כשקוראים בספר "נחשוני-החולה"-תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75 את סיפורה של לאה אשכנזי ניתן להבין כי זה טבוע ומושרש עמוק עמוק בדמה.  

                                   לאה ישראלית 

כך קראו לה ללאה אשת ר' ישראל אשכנזי ,אשה צנועה מלאת מרץ ואהבה רבה לבעלה, לבניה,לבית ולכל אדם שבא לחסות בצל קורתו.

ביתה שימש סמל לניקיון וסדר. תבשיליה היו טעימים מאוד וריחם מושך לבב כל סרי ביתה. כן הייתה מסורה לחיות הבית והחצר, מטפלת בהם באהבה ובחיבה. הלול המסודר והגדול ביותר במספר העופות היה שלה.

מעטים היו המקרים של אי הבנה בינה ובין בעלה ר' ישראל אשכנזי. היה זה זווג נאה ושלם. ר' ישראל אשכנזי לא יכול היה לקיים מצוות הכנסת אורחים אלמלא רעייתו לאה שדאגה לכל מחסוריו של האורח, לפי טעמו ולפי הרגליו. 

היו  לה גם אורחים קבועים,הלא הם ספקי המושבה-החמרים-שמואל כריסנטי וחיים מאיר בר ואורחים מבין השכנים.

עבודה קשה ומפרכת הייתה מנת חלקה אך אף פעם לא התאוננה על כך. בשעות המאוחרות בלילה אפשר היה לראות אור מהבהב במטבחה הנקי. מרוב עייפות הייתה מנמנמת לשעה קלה בשעת ניקוי הבית או עיסוי הבצק וכאשר היו פונים אליה ואומרים לה "ערבא טבא לאה ! מה זה את ישנה ? הייתה מתעוררת בחרדה ואומרת שכל היום רועשים הילדים ומפריעים בעבודה ואין מספיקים לעשות דבר (היו לה הרבה נכדים) ובלילה כאילו להכעיס תוקפת אותה שינה וגם זה מפריע לה בעבודתה...."

 עיון בספר נחשוני החולה בפרק על פישל סלומון מראה כי המשפט  " ר' ישראל אשכנזי לא יכול היה לקיים מצוות הכנסת אורחים אלמלא רעייתו לאה שדאגה לכל מחסוריו של האורח, לפי טעמו ולפי הרגליו." כי גם כשהתארחו במושבה משלחת גדולי רבני הארץ: הרב זוננפלד ,הרב קוק ,הרב חרל"פ והרב הורביץ ,(מסע-הרבנים ,ביקור בגליל לשם תיקון מצב הדת בין תושביהן) סודרה להם סעודה בביתו של ר' ישראל אשכנזי "

עוד אנו קוראים מדברי הנכדה בפרק החמישי , פרקי הוי כי " סבתא היא שם דבר בכפר. שכנותיה ,צעירות ומבוגרות, באות ללמוד ממנה חריצות כפיים וניקיון. טוב ליבה והכנסת האורחים שלה היו ידועים בכל הסביבה .

מידת  הכנסת האורחים של סבא הביאה לא פעם את סבתא לידי כך שתחסר עצמה מארוחה חמה כי מנתה נמסרה לאורחים.

וכשסבא היה מסב עם האורחים וטועם אתם יחד מהארוחה-נקפו לבו כי ידע שסבתא נשארה ללא ארוחת ערב ולפעמים ללא שמיכה להתכסות בה.  
דבריו אליה היו :-" ידעתי סבלך רעייתי אולם אני מבטיחך לחלק עמך שווה בשווה את העולם הבא שלי". וזאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שנתן לרעייתו."    

חג הפסח

                                                 זכרונות בן הגליל- עזיאל לובובסקי

זכיתי לקבל את הסכמתו של אריק לובובסקי להעלות סיפורים מתוך סיפרו של אביו עזיאל לובובסקי ז"ל -"זכרונות בן הגליל"  ולהעשיר את עוקבי הבלוג בסיפורי המושבה .
שבוע לפני חג האביב הקרב הבא עיינתי בספרו ומצאתי את הפרק על חג הפסח , האוירה המיוחדת שמתאר עזיאל מעלה נשכחות וזכרונות ילדות גם מילדותי ומשנות ה 60 במושבה.

                               חג הפסח במושבתנו-יסוד המעלה בשנות 1920

חג הפסח הוא חג האביב,נעים בבית ונעים בחוץ. הכל צומח ופורח וטרם הגיעו החמסינים המייבשים. הלכו להם הגשמים והרוחות המנשבות. נעים לשוח בשדה ולשמוע זמרת הצפרים מעל ענפי העצים שבונות את קיניהן ולראות את עדרי הצאן הרועה בשדה הבר שגדל בשפע בברכת האל....ואנו היהודים שהיינו משועבדים במצרים למצרים בעבודת פרך,כאן בחופש רבה בו שמחתנו ואנו היינו מקבלים את החג כהלכתו...

היו אכרים שלאחר פורים היו עוברים לגור במחסן הסמוך לבית ומעבירים לשם את כל מאכלי החמץ ורק לישון היו נכנסים לבית. שכנתנו ביילה ז"ל,אלמנתו של שבתאי הכהן,מראשוני המתיישבים שבאו לארץ ממזריץ ומבין הקרבנות הראשונים של המלריה הייתה באה אלינו לאחר חג הפורים ואומרת לנו שהיא העבירה כבר את כלי המטבח והמזון שלא כשר לפסח למחסן. אנו הילדים הרגשנו כאילו האישה הזו יותר זריזה מאתנו והשיגה אותנו והיינו פונים לאמא שלנו בטענה שביילה זריזה יותר מאתנו ואמא צחקה ואמרה ?"מספיקים שבועיים לפני חג הפסח לעבור לגור במחסן ואין צורך בארבעה שבועות"

בכל זאת,אמי הייתה אדוקה לא פחות מביילה וזו הייתה אחת השכנות הטובות שלנו. היה לה משק שבנה טיפל בו ושני בניה הגדולים-לאחר שגמרו ללמוד במקווה ישראל נסעו ללמוד בארה"ב ושם השתקעו. היה לה בית מלון קטן שרוב הזמן היה ריק. כשהיו פקידי הברון באים למושבה היו מתאכסנים אצלה ולישון היו נוסעים לראש-פינה כי לא רצו לקבל עקיצות של יתושי המלריה. בערבים כשהייתה פנויה הייתה באה אלינו, מתיישבת על ידינו מסביב לכיריים שעליהן היו גחלים לוחשות וקומקום התה לא מש ממנו ומספרת לנו הילדים סיפורים על חוץ לארץ,על התנהגות הגויים השכירים שם ואנו הקשבנו ברצון. לפעמים הייתה מביאה צלחת עם עוגיות שאפתה ב"תבון" שהוא היה חם כל היום וכל הלילה ואמי מחזירה לה עוגיות מעשה ידיה. שותים את התה וממשיכים לספר עד שהיינו הולכים לישון והפסח היה מתקרב.
יכולת להרגיש בכמויות המים שהיה כל בית נצרך בשביל לרחוץ כל פרט ופרט. אצלנו הערבייה על ראשה הייתה מביאה את המים מהאגם-חמישה פחים בגרוש. כשאנו היינו חוזרים מבית הספר היינו דולים מבארו של השכן ועל ידי עגלה קטנה שהתקין אחי אברהם ז"ל היינו מביאים את המים.לבסוף החלטנו שנחפור בחצרנו באר וכך עשינו ומצאנו מים חיים ושכנים היו באים אלינו לשאוב מים.
לפני חג הפסח היו האכרים נוסעים העירה לקנות את החסר,אם בגד,נעליים או את אשר חסר לאישה בכלי המטבח למרות שחלק מהכלים היו מכשירים בחצרו של מרקדו  מזרחי בדוד מים גדול כי להם החזקה. בזאת הרגישו שמקיימים מצווה. בחצר זו היה בנוי תנור גדול לאפיית מצות ,כעין בית חרושת קטן והפועלים היו באים מצפת לשלושה שבועות והעבודה הייתה נעשית בידיים כי בזמנו לא היו מכונות.
העבודה הייתה מלווה בשירים ואנו הילדים אהבנו לשמוע את השירים ששרו ולראות איך במקל ארוך "כמד בקר" ובקצהו מחובר קרש  שטוח שעליו היו מכניסים את המצות לתנור ומוציאים אותן ופנים התנור חום אדיר....
בהתקרב חג הפסח , היו מקפידים עלינו הילדים הקפדה יתרה. כשנכנסים הביתה היו מפשפשים בכיסינו שמא נותר שם דבר מה חמץ.
בלילה האחרון לפני החג הייתי הולך עם אבי ז"ל לעשות בדיקת חמץ כדת וכדין, הכל כשר "למהדרין" לקבלת החג ,למחרת לאחר הצהרים אבי סגר את החנות,לקחנו בגדים נקיים וגם חדשים אם היו ויורדים לאגם להתרחץ בו.
הגברים עירומים והנשים בכותנות,אבל במרחק בין הגברים והנשים ולאחר הרחצה היו חוזרים הביתה וכבר מרגישים כי החג נפרש על כל העולם ואנו היהודים שמקיימים אותו - ובמטבח התבשילים עם בשר הכבש שהיו נוהגים לאכול בערב הפסח נותנים את ריחם הערב והולכים רחוצים עם ההורים לבית הכנסת לקבלת פני החג.

נשים מברזל -זיכרונות ביילה ליקרמן

                                   

לרגל יום האישה הבינלאומי  אני מקדישה פוסט זה  לנשות האיכרים נחשוני  המושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העלייה הראשונה ,  מי היו נשים אלו ? מהיכן שאבו את כוחות הנפש להתמודד עם המצוקות הגשמיות והרוחניות עימם נאלצו להתמודד לא יום ,לא שבוע ,לא חודש ואף לא שנה .
אני קוראת לא פעם את  הפרק המוקדש להן בספר "נחשוני החולה" ואני מנסה להבין ולהרגיש את נפשן .  
כבת לניצולי שואה הגעתי למסקנה במשך השנים שכוחות ותעצומות נפש הן משהו מולד וגם נרכש מניסיון החיים , גם אם קיים קו מפריד בין אלו שבחרו בדרך חיים  לבין אלו שנקלעו למצב בלא יכולת לשנותו , עדיין  תעצומות נפש אלו הן אלו המוליכות אותנו הנשים  אף היום בדרכים השונות של החיים .
 
                             סבלן ומצוקתן של נשות יסוד-המעלה 
"אכן קשים ומרים ידידי היו הימים ההם,קשים כקריעת ים סוף, ומרים כמו ..כמו מה למשל,אתה רוצה שאגיד לך ?כמוות ? וכי מי זה אמר שכל מוות מחוייב להיות מר דווקא?.. בדברים אלו פותחת הישישה ביילה ליקרמן אשת ר' שבתי משבעת המתיישבים הראשונים את פרשת זכרונותיה. מים רבים,ידידי כבר שטפו עברו מאז אך עדיין זכורים לי הדברים יפה כאילו אירעו אך אתמול וברוך הטוב והמיטיב שזיכני עתה לספר כל זה מתוך נחת כלשהי.   

וכי מה מציק ביותר- בל אחטא בשפתי - לבן תמותה ?הוה אומר :הרעב... כשהגוף החוטא תובע והלב נחלש ואין במה לסעדו-הרי רע ומר.. אולם שבעתיים נורא לאישה שעה שהיא רואה את פרי בטנה מתכווץ מייסורי רעב..לראותו מתנוון ומתמעט מיום ליום ..פשוט לא היה מה לאכול..לא עלינו ולא על שום יהודי -מה לאכול..ממעל שמים רחבים כחולים,מסביב הרים גבוהים ונישאים למטה במורד הנחל השקט,הכל טוב ,יפה ונשגב(זכורים לי יפה פסוקי זמירותיו ותנחומותיו של ר' פישל) אלא מה ? כאן,בפנים,היית חשה משהו יונק ומוצץ ממך את שארית הלשד, את תמצית הדם ואת מרגישה שהנה כוחותייך כלים,שאין כח עוד לעמוד על הרגלים..שהנה הנה את נופלת...
 נו,וכשהושג כבר משהו לא נמצא במה לבשלו ולהתקינו לאכילה. לא היה דלק. עכשו שמעתי כבר מבשלים ברוך השם בחשמל, אז ..? אפילו מכונת נפט לא ראינו בעינינו,ולא תמיד נמצא אפילו גפרור.
ובמי נוגעת צרה זו ביותר ?? הוה אומר באישה ,בעקרת הבית ,אל אחטא בשפתי. אי-יה-יה מה שעבר עלינו אז !"
"אמרתי,כמדומני "רעב" מה? כשהיינו משיגים מעט מלח היינו יכולות להחליפו אצל הערבים במזון כלשהו, אלא שלא בכל יום מתרחש נס... אנחנו  הנשים הצעירות אורבות היינו לזקנים בשעת אכילתם, כשהללו משאירים איזו פרוסה קשה ללעיסה כדרכם של זקנים היינו מבקשות את השיירים הללו באמתלה שזה "בשביל הכלב". בבואנו הביתה היינו מחלקות אותם...לילדים.
ועצם חלוקת השיריים ? זוכרת אני-הכל הייתי נושאת וסובלת בדומיה.
 המצוקה והבדידות מסביב לא הרשו לנו להתפנק,כאילו כך צריך וכך מוכרח להיות ואנו חייבים לקבל הכל בהכנעה,אבל כשהתחילה אותה "חלוקה" כשהילדים התחילו למדוד זה את פרוסותיו של זה-"שלך גדולה משלי..ותן לי נשיכה משלך.." אז היה נבקע מקור הדמעות והיינו ממררות בבכי כבד ללא כל רצון לחדול.."

בית משפחת מזרחי

                                       
 משה מזרחי ז"ל, מויישיק בפי כל היה בנם של מרקדו ודיאמנטה מזרחי  היה נכדו של חכם שלמה מזרחי  היוגב הראשון , הבודד על אדמת "הקולוניה מי -מרום" בשנת 1872 עוד לפני הווסדה של המושבה יסוד-המעלה.
שבעה ילדים היו למרקדו ודיאמנטה כולם היו עובדי אדמה כאן במושבה ושורשיהם נטועים עמוק עמוק באדמת א"י. 
מויישיק  יליד 1927 היה מדריך גדנ"ע בהגנה. במלחמת השחרור השתתף בהגנה המרחבית בתגבורת על ישובי הגליל הוא סיים קורס קצינים בצה"ל וכיהן כמפקד יסוד-המעלה-השתחרר בדרגת סרן.
מויישיק נשא לאישה את חנה ניצולת שואה ונולדו להם שתי בנות טובה ויעל.  מויישיק היה עובד אדמה ,חקלאי . בין היתר עיבד את אדמות יעקב דוברובין,נכדו של יואב  כאן ביסוד-המעלה.
מויישיק היה פעיל ציבור ,כיהן תקופה כסגן ראש המועצה המקומית יסוד-המעלה וגם שימש כמזכיר סניף  ויו"ר סניף הציונים הכלליים וחבר מרכז הליברלים.  
דיאמנטה אימו של מויישיק ז"ל חרוטה בזכרוני כאשה חזקה,פקחית, בעלת שפה רהוטה ועשירה  מלאת חכמת חיים שמחת חיים ומבט חודר , אישה משכמה ומעלה מספרת על חתנה שלמה מזרחי כי סמוך לפטירתו פנה לאביה ואמר"אני כבר בשעה האחרונה" ובקש ממנו לאמר את התפילה הדרושה ולבנו פנה ואמר "בני,אל תבכה ואל תצטער. כך דרכו של העולם עד תחיית המתים. חפצי ורצוני ממך, שתהא זהיר ומדייק באמירת קדיש. 
חיבוק חם למשפחה ,יהי זכרו ברוך. 

                                         בית מזרחי 

לפני 143 שנה  ירדו האחים שלמה ושאול מזרחי מהעיר צפת והיו ליוגבים  כאן בעמק החולה. משפחתו של חכם שלמה גרה בצפת והוא גר לבדו באוהל שהתקין לעצמו .

 "כשבנה הנדיב את הבתים ביסוד-המעלה עמד חכם שלמה והעביר את משפחתו מצפת והתיישב ביסוד המעלה ישיבת קבע , בן 7 היה בנו מרקדו-נחום כשהצטרף למושבה ובהיותו בן 17  נשא לאישה את דיאמנטה לבית ממן .
 פעם שאלה דיאמנטה, כלתו של  חכם שלמה  : "הגידה לי חמי, מה ראית להחליף את צפת ביסוד ? "בתי , השיב לה- האדמה אם אינה מנחילה לעובדה עושר  הריהי נותנת לו אושר. הרי בן יש לי ואדיר חפצי להרגילו לחיי צדק ויושר ולמנעו ממרמה, ועבודת האדמה מונעת את האדם מחטא ונותנת טעם אמיתי לחייו".

במכתב שכתבו חברי אגודת מזריץ' מחוץ לארץ לחכם שלמה בנוגע לחבריהם ביסוד-המעלה המכתב פותח במילים אלו :- " אנשים שבאו אלינו מסרו לנו את יקר רוחו וטוב ליבו , שהוא מוכן תמיד לעזור ולייעץ עצה טובה לכל עולה לארצנו " 

"סמוך לפטירתו של חכם שלמה פנה לבנו  ואמר."אל תבכה ואל תצטער .. אני מאושר לראות בנים לבני.  ראה , שמור את נחלתך ואז שמור  תשמור גם היא אותך "

בית ברש"ח

 היום 24/2/15 הלכה לעולמה גילה שוסטר לבית ברש"ח . גילה בת למשפחת ברש"ח הוותיקה זכורה לי כאישה חרוצה , עובדת אדמה ומגדלת צאן , ניהלה יחד עם בעלה נחום ז"ל מכולת במושבה ואף עבדה שנים רבות עם הילדים בפעוטונים ובגנים.
גילה זכורה לי מלאת שמחה צחוק ופטפוט, זכורות לי תחפושות פורים המושקעות שלה, וזכורים לי השתתפותה בהצגות ימי העצמאות והצגות יובל המושבה ככוכבת ההצגות  -כך גם אני רוצה להשאיר אותה בזיכרון שלי ושל כולנו כאן במושבה -יהי זכרה ברוך. 
אפרת ועמי במסירות וגדלות נפש טיפלתם בה והארתם את יומה, לכם ,לנכדות ולמשפחה המורחבת האחיינים והאחייניות והגיסה חיבוק ענק-שלא תדעו עוד צער
השבוע 11/2011 הלך לעולמו  שלמה חיים ברש"ח  ז"ל . שלויימה כפי שנקרא בפי כל ,היה   איש יקר ,עובד אדמה ממשפחות וותיקי המושבה יסוד-המעלה. שלוימה ז"ל  הבן של משה , המשיך את דרכו ,הקים משפחה לתפארת יחד עם בלה תבדל"א  וניהל  משק חקלאי  במושבה , פינת החי המטופחת שבחצרו מוכרת לכל ילד מילדי המושבה , לי באופן אישי זכורה מסירותו ומסירות המשפחה ,האחיות גילה,מרים וחווה והכלה בלה לאמו האלמנה. 

                  מתוך הספר נחשוני החולה ליובל 75 של המושבה 

שם המשפחה "ברש"ח" - מהווה את ראשי התיבות בר' שלמה חיים , הלא הוא אביה הראשון של משפחה זו. אולם הנציג הידוע ביותר של המשפחה הוא ר' בצלאל ברש"ח יהודי תלמיד-חכם וירא שמים שיד לו גם בתרבות החול ובייחוד במקצוע המתמטיקה.... 
עקרת הבית,מרת חווה נפלה על המצאה: ביירות עיר נמל ,חלוצי א"י מבקרים בעיר בעלייתם ארצה וכן מזדמנים שמה גם אנשי עסקים מקרב אחינו בני ישראל עמדה ופתחה פנסיון. ההצלחה האירה פנים ופרנסה נמצאה .
משהתחילה תנועת החלוצים גוברת והולכת גמלה החלטה בלבו של ר' בצלאל לעלות עם העולים ולהיות בין הבונים. כשקיבל הנדיב את מושבות הגליל העליון תחת חסותו ביקש ר' בצלאל את מכריו מפקידי הנדיב לסדר איך שהוא גם אותו בארץ,במקום אשר ייטב בעיניהם וכך נתיישב ביסוד-המעלה.
קשה וחמור היה מצבם של ה"איכרים" באותן שנים ראשונות ביסוד-המעלה ועל אחת כמה וכמה נורא היה מצבם של הנספחים,נטולי קרקע וכל רכוש אחר. משפחה זו בת שבע הנפשות גרה בחדר אחד קטן בנוי מלבנים בלתי שרופות וללא מטבח וללא סידור סניטרי כלשהו-עד כאן השיכון. ואם תאמר מה נאכל ? אחרי חקירה מרובה ועיון מעמיק בדבר חשבו ומצאו היסודים שהואיל ומלבד הילדים המתחנכים בבית הספר שיסד למענם הנדיב עוד נמצאים נערים מגיל ההתבגרות שעבודתם ההכרחית בשדה עשויה להשכיח מהם את המעט אשר קבלו בבית הספר -הרי שניתנה עכשיו ההזדמנות לחדש ולהרחיב לימודם של אותם הנערים באמצעות שיעורי ערב שילמדם ר' בצלאל. עמדה הפקידות ומנתה אותו לתפקיד בשכר, שלושה נפוליונים זהב לחודש ובינתיים הרחיב הנדיב את שטח הנטיעות ונתקבלו הבנים לעבודה מי במשתלה ומי בבית החרושת לבשמים ור' בצלאל לבו נמלא אושר על שזכה לראות את בניו בין הבונים והנוטעים באדמת הקודש." 

"כשהרחיב הנדיב את פעולתו ביסוד המעלה,זכה להתנחלות על הקרקע גם שלמה בנו של ר' בצלאל רק קרקע ניתנה לו ואולי בית. רפת וכל השאר הדרוש להרכבת משק חקלאי -עדיין חסרו לו.
 הוא עם בני ביתו אישה בנים ובנות ועם אימו האלמנה המשיכו "לדור" באותו צריף חימר הדל. 
הנה הגיע סוף סוף היום המאושר בו זכה שלמה ברש"ח להשיג  את החסר לו. הוקם לו בית ורפת ואורווה,רכש לו אינוונטאר חי ודומם- הכל כאשר בכל, ויהי עוד הוא עושה כה וכה לסידורו והתבצרותו במקום והנה קפץ עליו רוגזה של המלריה.
שבע פעמים הותקף מקדחת שחור השתן ובכל אלה לא הצליחה המחלה להכריעו כליל. כשהותקף באותה מחלה והוא פרפר בין החיים והמוות הייתה אמו תומכת בחוליו .
מאז האסון לא הצליח עוד לעבודת האדמה, את מקומו כאיכרים נחלו שני בניו. האחד המשיך את העבודה במשק אביו והשני התיישב באחת הנחלות העזובות שבמושבה ויהי אף הוא לאיכר. 
ומשה ברש"ח , כאיכר עושה חיל. זכורני מספר ע. אמיתי - יום אחד כשביקר בבית ספרנו ביסוד ,פקיד הפיק"א מר קלווריסקי, שאל אותנו הילדים:"המכירים אתם את שדות הוריכם ?" לכאורה שאלה המתקבלת על הדעת, נער בנו של חקלאי חייב להכיר ולדעת את נחלת אביו ואפילו אם היא רחוקה כרוב נחלת בני יסוד המעלה , מרחק רב מהמושבה ואפילו אם היא מבותרת ומחולקת כרוב השדות חלקות חלקות, כשכל חלקה נמצאת מרוחקת הרבה מחברתה.  אלא שמסיבות שונות, מספיקות או מספיקות למחצה , נאלצו האיכרים להסתייע בעבודתם על ידי שכניהם ומשום כך לא הכירו הילדים מגיל בית הספר את שדות אבותיהם עד שהתחילו למשוך בעול העבודה.
במקרה השיב הראשון על השאלה משה ברש"ח שתשובתו המפורשת הגלויה "לא" הפתיעה לא מעט את הפקיד ,אחרי שהרגיש בו במשיב מעין שליח ציבור..... והנה עברו שנים ודווקא אותו משה נתפרסם לאחד החקלאים המצוינים שבמושבה ולא עוד אלא שבכוח חריצותו ותבונת כפיו הצליח למלאות במשק העברי חסרון שהיה מורגש בו מאוד עד אותו הזמן, הכוונה לגידול הצאן הענף העיקרי שהתעסקו בו אבותינו הקדמונים.
 משה ברש"ח נתמחה במושבתנו בגידול כבשים ועזים. עדרו היה הגדול בעדרי הצאן של המושבה וגבינתו השמנה המשובחת יצאו לה מוניטין על פני כל הסביבה! אין כמשה ברש"ח מיילד מומחה ומנוסה בטיפול בכבשה ממליטה ואין כמוהו רופא מפליא לעשות כשעז או כבשה נתקפה מאיזו מחלה קשה.
 הקדחת הממארת לא פסחה כמובן גם על משה , נעצה  את ציפורניה פעמיים שלוש גם בו אלא שהצליח להתגבר עליה ומנהל את משקו בהצלחה רבה " 


                                            תנצב"ה

 

שבעים ושבע שנים-יואב דוברובין

יואב רחל ובנם אפרים

בתאריך 15/02/2015  מלאו 80 שנים לפטירתו של יואב דוברובין  במושבה מטולה . בן 104 היה האיש במותו  הוא נטמן ברגבי העפר של ראש-פינה , סיפור גלילי המתחיל בבית גן אשר בגליל התחתון  והמשכו במושבות הגליל יסוד,ר"פ ומטולה.
המשפט הכי מצוטט לאורך שנים  מתוך דבריו הוא משפט הפרידה אותו אמר בבית הכנסת "לינת-צדק" במושבה יסוד-המעלה  בדרכו למושבה ראש-פינה:-

 "אחי האיכרים, אנשי יסודקה (יסוד המעלה) נחמה אחת יש לי בעולם הזה,שאלה הקטנים, הנכדים שלי יעקב ורות,יידעו לקרוא את התנ"ך בעברית  ואתם הרי יודעים שלא באתי לארץ הקודש להרבות נכסים וממון,כי אם מתוך אהבת הבורא".

דממה השתלטה על בית-הכנסת,איש לא זע,יואב דוברובין ויצא מבית הכנסת,עלה על העגלה, אחז במושכות ונסע לראש-פינה.

בראש-פינה גידל יואב דוברובין תרנגולות ואווזים,עיזים, עדר-כבשים וגם שלוש פרות.מאחורי הבית הוא סיקל חלקה,ובה גידל ירקות. אבל מן השמיים נלחמו בו ובמשפחתו,הבן אפרים שחרש בכרם הזיתים עם השור,נעקץ על-ידי זבוב,ויואב בן ה-95 קבר גם את בנו הצעיר.האלמנה אסתר הייתה בהריון. כעבור שלושה חודשים ירדה להשקות את הכבשים במעיין,כרעה ללדת ונפטרה.

יואב ואשתו רחל טיפלו בשני הנכדים, לאחר חמש שנים נפטרה רחל. 

יואב בן המאה המשיך לחיות בגליל וטיפל במסירות בשני הנכדים.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9F

יואב דוברובין

בן המשפחה לצד מצבת יואב דוברובין בבית העלמין בר"פ 

משפחת גדולטר

מיסרון פתח את הבוקר בהודעה "המועצה משתתפת בצערה של משפחת גדולטר אילה במות יצחק ושולחת תנחומיה ,ההלויה תתקים מחריום ו' ב 11.00 בבית העלמין במושבה" .

משפחת גדולטר משבע המשפחות הראשונות למייסדי המושבה הגיעו ממזריץ' פולין בשנת 1883 ,המשפחה רכשה 300 דונם סמוך לאגם החולה והחלה לעסוק בחקלאות.

מנחם בן ציון -אלתר (1878) גדולטר הדור השני למתיישבים היה מוכתר המושבה ושימש חבר ויו"ר ועד המושבה. "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב".

אלתר היה נשוי לשושנה (1885)לבית פלדמן ילידת צפת ,בקיאה בתנ"ך שהייתה למורה הראשונה ביסוד-המעלה. לאחר נישואיה פרשה שושנה מעבודת ההוראה והשתלבה בעבודות משק הבית.

ילדיהם של אלתר ושושנה נולדו ביסוד-המעלה בתקופה בה הקדחת עשתה שמות במושבה,שניים מילדיהם נפטרו מקדחת עוד בינקותם למרות זאת לא חשבו אף לרגע לעזוב את המושבה והם דבקו בעבודת האדמה.עוד חמישה בנים נולדו לזוג אליעזר,שלמה,יצחק,משה ויעקב. חמישה בנים והם כחמש זרועות החובקות גזע של עץ טעון פרי.דבריו לבניו "שלוש מאות דונם לי, האדמה הזאת לכם היא,בעבודתכם זכיתם בה,עשו בה כישר בעיניכם. טובה היא לפלחה,לירקות ולמטעים. כשירווח לכם תגדילו את הרפת ואת עדר הצאן. את העבודה תחלקו ביניכם ,כל אחד יבחר לו ענף אחד או שתעשוה יחדיו - כדרך הקיבוץ. אך זכור תזכרו : האדמה הזאת גידלתכם וחלילה לכם להיות כפויי טובה לה ולנטוש אותה !" ואכן חמשת בניו נותרו במושבה והמשיכו את דרכו. 

אליעזר ז"ל חקלאי ופעיל ציבור במושבה, שירת בפלוגות האש של וינגייט,לחם בחזית הדרום במלחמת השחרור , אליעזר היה מראשי החברים בצומ"ת (מספר 2).

שלמה  היה חבר בהגנה,חיל הנוטרים  והיה מא"ז המושבה,לאורך שנים פעיל ציבור במושבה ועסק בחקלאות ובבטחון.

יצחק נשא לאישה את איילה (תבדל"א)  יחדיו הקימו בית  ומשק חקלאי במושבה , נולדו להם שלושה ילדים  עופר ענת ורקפת. 

 יהי זכרו ברוך

שנת שמיטה

"החקלאות הנה ותהי לעולמים ראש פינתה של כל חברה אשר כתבה על דגלה יצירת מולדת. אם חקלאות כאן-מולדת כאן"  משה סמילנסקי

  עבר והווה, השנה שנת שמיטה -  חזרתי לספר "נחשוני-החולה" ,תולדות יסוד-המעלה ומייסדיה שנכתב לרגל יובל 75 של המושבה (שנת 1958)                            

                                                  עסקי שמיטה תר"ע (1909 )

שנת תר"ע הייתה שנת השמיטה. והנה נתעוררו חילוקי דעות בין איכרי יסוד:לעבוד את האדמה בשנה זו או לקיים בה מצוות שמיטה ?
וכך היה המעשה : בצפת נמצא אותו זמן הרידב"ז (ר' יעקב בן זאב) מחבר הפירוש הידוע על הירושלמי והוא שהוציא איסור על העבודה בשמיטה כנגד ההיתר של ר' יצחק אלחנן וחבריו שבשמיטת שנת תרמ"ט.  מתוך שלא הייתה לו כל השפעה על יתר המושבות ובדעתו את אנשי יסוד כנאמנים ביותר לדת,הזמין אותם אליו לצפת ודרש מהם את קיום מצוות השמיטה ואף הבטיח להם תמיכתו הכספית.
אזהרתו החמורה של הרידב"ז עשתה את שלה ואנשי יסוד קבלו את מרותו בדבר קיום מצוות השמיטה לכל חוקותיה.
מר קלווריסקי לחם נגד החלטה זו והשתדל להוכיח לאיכרים את כל ההרס הצפוי להם ולא עוד אלא שהתרה בהם שיהא מוכרח להחכיר את האדמה לערבים,ראשית מפני שאי אפשר להשאיר שטח אדמה גדול שיעלה קוצים וברקנים ושנית עליהם יהיה לשלם סכום ענקי של מס העושר שכן הממשלה לא תוותר להם על המגיע לה.
כל אזהרותיו והוכחותיו היו כאין וכאפס לעומת לחצו של הרידב"ז עם מצדדיו ובראשם ר' דוד אייזנברג שעלה ממזריץ' עם משפחתו בשנת תרמ"ט והתנחל ביסוד-המעלה אחרי שעברה המושבה לחסותו של הנדיב. ר' דוד היה בעל צורה וקומה משכמו ומעלה גבוה,יהודי חרדי ויודע ספר,תקיף בדעתו ובעל השפעה.
רק איש אחד לא פחות תקיף בדעתו מהראשון העז לצאת נגד הרידב"ז,הלוא הוא ר' פישל סאלומון,שהיה גדול בתורה בנגלה ובנסתר.
תחילת התנגדותו התבטאה בזה שלא נענה להזמנתו האמורה של הרידב"ז לאנשי יסוד לעלות אליו לצפת לדון בעניין השמיטה. לאחר שהרידב"ז  פנה אליו בדרישה מיוחדת ,מכוונת אליו כאל פרט להתייצב לפניו-עלה לצפת. מיד לאחר שאילת שלום התחיל עימו ר' פישל בפלפולא דאוריתה ומוכיח לו את הנזק הרב הכרוך בקבלת החלטתו של הרב ולא ליסוד המעלה בלבד אלא לרעיון כל הישוב כולו. הרידב"ז עמד על דעתו כיד בקיאותו הגדולה והרחבה עליו בהלכות שמיטה ור' פישל הדגיש במיוחד את הנימוק שאין גוזרים גזירה אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה והרי מטעם זה עצמו המציאו קדמונינו את ההיתר של מכירת חמץ לנכרי וכו'.
כשהרידב"ז לא קיבל את הוכחותיו ,עמד ר' פישל ופנה אל הרב במסירת המודעה שלהלן:-"אני נתמך בדעותי על כך שהגאון רבי יצחק אלחנן היה הבית דין הגדול ומה שהבית דין הגדול פוסק אין שום בית דין אחר רשאי לחלוק עליו ועל יסוד זה הריני מקבל ללא כל פקפוק והיסוס את ההיתר שלו בעניין השמיטה" ! ועם הדברים האלה נפרד מבן שיחו והלך לו.
ר' פישל שמצוות ישוב הארץ הייתה שקולה אצלו כנגד כל המצוות ,עמד וצירף הלכה למעשה ויצא לעבודה ואליו נצטרפו עוד כמה אכרים,אולם הרוב 21 במספר,קיימו את מצוות השמיטה כמצוות הרידב"ז-מעטים מרצון והכרה ורבים תחת לחץ האיומים.
מר קלווריסקי עמד והחכיר את אדמת יסוד לאכרים יהודים צ'רקסים ממחניים. צערם של בני המושבה היה גדול פי כמה מאשר אילו החכיר את האדמה ללא יהודים כי הצ'רקסים היהודים הללו היו חופשיים בענייני דת וכעובדי אדמת יסוד קיבלו את ביתו הראשון של מר משה אמיתי שברחוב הראשי לגור בו. בשבת קודש היו מעמידים את המייחם בחוץ ,כלפי הרחוב ויושבים ושותים תה מתוך גאווה והרחבת הדעת של "חופשיים" המתכוונים להקניט את ה"אכרים התמימים".
ר' פישל מצידו סבל עלבונות קשים מצד אנשי צפת על העזות שבהתנגדותו לרידב"ז. הפקיד קלווריסקי השתומם לא מעט על טיבו של ר' פישל: לכאורה יהודי חרד עד לקיצוניות וכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ הוא מביא עניים מצפת לשם קיום מצוות לקט שכחה ופאה ודווקא הוא המתנגד הנמרץ לקיום מצוות שמיטה.    

נשות המושבה - נשים מברזל -רונקה סאלומון

 אני ממשיכה להביא את סאגת נשות המושבה , נשות העליה הראשונה , אני מניחה שהן לא הכריזו הכרזות  ולא ראו מעשה יוצא דופן או הירואי בהתנהלותן , הן גם לא ביקשו את רשות הגברים   אלא פשוט ניהלו את חייהן בתבונת נשים ומתוך כורח המציאות . 

 אני מקדישה פרקים אלו  לנשות האיכרים במושבה שמקומן נפקד לא פעם בסיפורי העבר,

                                       רונקה  סאלומון  


בתו של ר' וולוול בלום  מראש-פינה ואשת נעוריו של ברוך בן פישל סאלומון. 
רווית שמש ואויר הרי הגליל וכולה אומרת מרץ ותשוקת חיים . כאילו מן  השמים נועד זיווגה עם אותו בחור גברתן חם-מזג וצמא הרפתקאות. המשק שלו, חלקת שדהו עם עדרי הבקר והצאן שנתברך בהם עד מהרה , הצליח לרסן במידת מה את תכונתו הסוערת - הפרימיטיבית ולהשליט בו שיווי משקל של איש עבודה.
 במשך שנים מעטות נתברכו בשבעה צאצאים חסונים ומלאי חיים .בעוד הבעל ואשתו טווים  את חוט חייהם המשותף והנה אסון משפחתי פקד אותם  , הבת מרים נפטרה.
 בשנת תרע"ד עלה פתאום ברצון בעלה להפליג לארגנטינה על מנת להשתלם  שם בגידול בקר וצאן ולהביא משם גזעים חדשים, משובחים מאלו הנמצאים בארץ, אמר ועשה.  מייד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה . ימים קשים ומרים היו ימי המלחמה לאנשי יסוד בכללם אולם שבעתיים עצמו צערה ומצוקתה של רונקה-האם לששת ילדיה.
משקה של משפחת סאלומון בכללו נהרס בשל פגעי המלחמה, רונקה החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות למלחמה קשה זו במכרה כפעם בפעם חלק מהבקר והצאן כדי לקיים את נפשה ואת נפשות ששת פעוטותיה עד שפרץ הדבר בבקר ובצאן וכלה את כל השארית.
 אולם אין רונקה נופלת ברוחה וגופה המוצק וזריז התנועה נשמע לכל צו עבודה הניתן לו בתוקף רצונה, רצון אם עניה , גלמודה, משחרת לטרף לפי פרי בטנה. 
וגם ללקט בעונת הקציר תשלח רונקה ידה, וזו הרי עבודה - מנוחה. יום יום בהנץ שחר , תשכים לשדות , תצעד לאט עקב בצד אגודל , צעד ולקט וצרף שבולת לשבולת , תאלמן לאלומות ובשובה עם שרב צהרים לביתה, תחבט את אשר לקטה, תצבר ותזרה הזרעונים מהם תטחן קמח ומהם תגרוס בורגול  מאכל לפעוטות הרעבים.
 הייתה זו רק עבודת ביניים, התעסקות קלה בין עבודה לעבודה. עיקר עבודתה של רונקה- הובלת שקי תבואה לטחנה,זו המונעת מימיי המלחה במרחק 5 - 6 קילומטר  מהמושבה.
בשנים כתיקונן היו אכרי יסוד-המעלה מביאים לטחנה זו את שקי התבואה על סוסים , פרדות או חמורים, שוהים שם עד הטחינה וחוזרים אחרי כן עם בהמותיהם עמוסות שקי הקמח לבתיהם ואולם באותם הימים הייתה הדרך לטחנה משובשת קלגסי התורכים והבהמות עם מטענן יחד עם בעליהם היו צפויים תמיד לנפול שלל בידיהם. 
מזל מיוחד היה לה לרונקה שבעברה באותה דרך עם חמורה הטעון שק חיטה או קמח לא היו נוגעים בה לרעה. על סמך זה עשתה לה רונקה את עבודתה  זו - קבע.  על פי רוב הייתה פורשת רונקה עם חמורה ומטענה לדרך בערב, מבלה את הלילה בטחנה עד היטחן הקמח ולמחרת , רק יאיר השחר תחזור לביתה ולילדיה אחרי שמסרה את שק הקמח לבעליו.
פעם , מספר מר גרינקר, השכמתי ויצאתי אל הטחנה, משנתקרבתי שמה עוד בטרם האיר הבוקר פגשתי בדרך את רונקה כשחמורה רובץ תחת משאו  ושתיהן, האישה עם בהמתה צופות לעזרה. תמו כוחותיו של החמור לסחוב משאו ושל האישה להקימו על רגליו.
שנת המלחמה האחרונה , הייתה גם האחרונה לחייה, גופה נתרופף לא רק מעבודה מפרכת אלא גם ממחסור , ששכר עבודתה זו וכיוצא בה לא היה בו כדי סיפוק צרכיה החמריים הדרושים לגופה לשם משיכה נוספת בעולה הקשה . באחד הלילות בחורף , בדרכה בחזרה מן הטחנה תחת גשם שוטף , הצטננה קשה. בשובה כל עוד רוחה בה לביתה , רועדת בכל אבריה , קבע בה הרופא דלקת-ריאות.
 אחרי נפתולים קשים במשך כמה ימים עם מר המות החזירה רונקה את רוחה הטהורה למקורה.

מתוך הספר "נחשוני החולה"  תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75

ט"ו בשבט - "כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת ."

כפי שכבר ציינתי  נולדתי ביסוד-המעלה , אני לא כל כך מבוגרת אך נולדתי  בטרם היו במושבה  כבישי האספלת והמדרכות, טרם תאורת רחוב , בקושי תאורה בבתים .
מה כן היה ??   הרבה עצים , חורשת המייסדים שעל יד השמורה ובה עצי האקליפטוס הותיקים,  החורשה על יד בית הכנסת ,הייתה שדרת האקליפטוס לאורכה של המושבה  ובכל שנה בט"ו בשבט נוספה שדרת עצים חדשה בכל פינה  אפשרית , ילדי המושבה היו יוצאים מלווים ע"י המבוגרים לשתול עצים חדשים ,
כל חורשה וסיפורה והזכרון הנלווה אליה,  חורשת המייסדים סיפקה לנו מקומות מחבוא באש הלילה וצל בימי העצמאות .
החורשה של בית הכנסת ומגדל המים , העניקה מקום למשחקי התופסת  והמחבואים והנדנדה הארוכה עמוסת הילדים בכל שעה נתונה של היום, מקום למפגשי השבת והחג חתונות ושאר שמחות.
 שדרת האקליפטוס המובילה למושבה סיפקה צל להולכים ברגל מהצומת ואליה וכמובן לשדה אליעזר היישוב השכן ,עד שהגיעו הרכבים שהחליפו את הרגליים והצעידות.

 לאורך השנים מגוון העצים שניטעו במושבה בט"ו בשבט כלל את האקליפטוסים ,הברושים,האורנים,הזיתים, כליל החורש והאיזדרכת .
 כמובן שיא החגיגה היה נטיעות האיכרים, אנשי האדמה (בטרם נקראו חקלאים) שאליהן התלוו הילדים בשימחה רבה חמושים במגפי גומי של המגפר ובמעדרים.
יום הנטיעות היה יום חג במלוא מובן המילה ,עד היום נצבט ליבי בהיזכרי בט"ו בשבט בו הייתי חולה ורתוקה למיטה והרופא אסר עלי להשתתף בחגיגה כשאני מביטה מבעד החלון ורואה כמו בשיר "כך הולכים השותלים..."
את חבריי לכיתה. 
http://youtu.be/APmRvEenRBM

כחלק מפרוייקט השחזור והשיקום של אחוזת-דוברובין שוחזר גם הבוסתן  ניטעו בו עצים וצמחים בדומה לנטיעה הראשונה במושבה בראשית ימיה.  הם מהווים חלק מהתפתחותה  ומסמלים יותר מכל את הקשר שבין האדם ועץ השדה ,את מהות בחירתם בחיי האיכר והאדמה.

רשויות המושבה -פרק א '

בשבת האחרונה שלפני הבחירות לרשות המועצה אני מוצאת לנכון להזכיר ולהעלות את ראשי הועד , ה"מוכתרים" וראשי הרשות הנבחרים הראשונים אלו שתרמו מזמנם ומרצם , אלו שלפעמים שילמו מחיר יקר בהיותם נציגי הציבור , אנסה להעלות חלק מסיפוריהם ואשמח עם בני משפחותיהם או מכריהם יוסיפו מהידע האישי-משפחתי.

כבר בשנים הראשונות החלו מתמסדים חייה הציבוריים של המושבה. אסיפות כלליות החלו מתקיימות כשהן מתועדות בפרוטוקולים. בסמכות האסיפה היו מינוי יו"ר הועד ו"מוכתר" - (נציג המושבה בפני הממשלה) ובחירת ועד ציבורי לניהול עינייני המושבה.

חברי הועד עבדו בהתנדבות והתכנסו לישיבות בהתאם לצרכי השעה. הועד עסק בכל תחומי החיים הציבוריים-חינוך,רפואה,דת,משפט,בטחון,חקלאות,פיתוח המושבה וקשרי חוץ עם השלטונות.
 

ראשי הועד והמוכתרים היו :- 

ר' פישל סלומון
ר' מנדל פלמן

ר' ישראל אשכנזי

ניסים בכור אלחדף

משה אמיתי

ר' ליפא לייב לובובסקי

ר' דויד אייזנברג

ר' אלתר גדולטר

ר' אליעזר אהרון ברש 

שלמה ליקרמן

אלתר אשכנזי

נחום אשכנזי 

בספר "נחשוני החולה" בפרק השישי -בתי אב כתוב :- 

ר' פישל סלומון :-  מנהיגה הרוחני של המושבה ,הגיע לא"י מבריסק כשליח חובבי ציון במטרה לרכוש חלקות אדמה ולהכשירן לקראת בואן של המשפחות .  האיש אשר אמירותיו   "יסוד ככל שהוא עמוק יותר כך הוא חזק יותר"  "ארץ ישראל נקנית בייסורים " "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה" קבעו את פניה של המושבה לעתיד.  

ר' מנדל פלמן :- " בערב תשעה באב והנה הגיעו למושבה שני שוטרים תורכים ובידם פקודה ממשלתית מודפסת שחור על גבי אדום ,השוטרים נכנסו אל בית המוכתר ודרשו ממנו להדביק את המודעה במקום פומבי. דרישתם נתמלאה ללא ערעור-הפקודה האדומה הודבקה על דלת בית הכנסת של המושבה. איש לא הבין את תוכן המודעה התורכית שאיש מבני המושבה לא נזקק לה אולם התותח עם מספר פצצות המצויירים על המודעה בשרו ברורות כי פרצה מלחמהוכטי ימים קשים ומרים מתרגשים לבוא גם על המושבה העמוסה סבל וצרות צרורות רבות גם בלאו הכי.  באותה השנה הוכללו בגיוס גם בני שש-עשרה והדבר פגע קשה במושבה. מעט הנערים נאלצו להיענות לגיוס וזוכר אני ,הדבר היה בערב שבת הגדול,אותו יום נתכו מטרות עוז. בא שוטר למושבה נגש אל המוכתר וכאן ראוי להזכיר לטוב את ר' פלמן ששמש מוכתר  כל שנות המלחמה ולא אחת נתן גוו לשוטרים האכזריים למרטו ולהכותו וגם עד למאסר הגיע......." 

ר' ישראל אשכנזי -" "ורבות רבות יודע אותו שוחט לספר על נסיעותיו התכופות של ר' ישראל אל ערי הארץ ומושבותיה בעניני קיבוץ כספים לשם עזרה מהירה לפלוני והלוואה דחופה לאלמוני .וראש הנותנים והמלוים וביד רחבה הוא ר' ישראל עצמו "זכורני מספר ש. ברש-הדבר היה באחד מימות החורף והוא עדיין סובל קשה מהרגל שנפצעה בהתנפלות הערבים עליו בשנת תרפ"א. אותו יום בא הביתה והודיע לאשתו שהוא צריך לעלות למטולה לשם איסוף סכום כסף בשביל נצרך אחד-הכיצד -תמהה הזקנה-הרי אתה סובל כל כך מהרגל ובמטולה הרי גדול עכשיו הקור,איך איפה תשתרך בימי גשם אלה על חמור עד מטולה ? הרי תסכן את עצמך ? אל תדאגי ואל תפחדי ואל תפחידי אותי ואני נוסע הייתה תשובתו ונסע. כעבור שני ימים חזר מצונן עד מח עצמותיו ,כשהבהילו אליו את הרופא גלה בו זה דלקת הריאות , "נו ,לא הזהרתיך על כך ?"הוכיחתו האשה , נרגזה ומלאת צער והוא "ראשית  הרי שוב אינני איזה אברך צעיר המחוייב להיות חרד לבריאותו , בן 70 אנוכי ברוך השם ושנית מפי גדולים וטובים ממני שמעתי "ששליחי מצווה אינם ניזוקים" ואני מקווה שהשם ירפאני ויחלימני ואני אמשיך לעסוק בעינייני" וכך היה .הוא הבריא והמשיך"

ניסים בכור אלחדף :- "בכור אלחדיף היה מנהיג מטבעו שהטורקים והערבים כיבדו מאוד. הוא היה אישיות ,משכיל ודיבר צרפתית ,ספרדית וערבית רהוטות. לא אחת שימש בורר בין שני יריבים ודעתו נתקבלה על הכל " "על פקחותו של אלחדף,כבקי בנימוסי המקום שעמדה לו להציל קבוצת פועלים ממאסר,מוסרים את המקרה שלהלן : בשנת 1891 בערך,כשנגשו לבנין הבתים ביסוד מבלי שניתן רשיון לכך מטעם השלטונות, הופיע יום אחד הקימקאם מצפת עם ארבעה רוכבים ואסרו את כל הפועלים שעבדו בבנין. מיד הודיעו לבכור אלחדף שיצא לקראת פקידי הממשלה ושאל לפשר הדבר. הקימקאם הסביר לו שהמאסר בא על חטא הבניין בלא רשיון. מיד הזמין אלחדיף את הקימקאם עם מלוויו הביתה למשתה קפה,כמנהג המקום ובאותו רגע עצמו רמז לפועלים שייכנסו אל החצר שלו. כעבור זמן מה כשהתחיל הקימקאם להתכונן לצאת, מסר פקודה להביא לפניו את האסירים. מיד העירו אלחדיף שהפועלים נמצאים ברשותו הפרטית,בחצר,והוא אלחדיף נתין צרפתי ולכן אם הקימקאם מסכים להוציא אותם מרשותו על אחריותו שלו, לא תהיה  התנגדות מצידו. המושל הבין את הרמז שבדבר ונסתלק משם כלעומת שבא".

משה אמיתי :- " עוד הוא שקוע ראשו ורובו בטרדות המשק והבית ובסידור ההורים הזקנים, האחים והאחיות שהעלה מן הגולה ארצה והנה נתעוררה שאלת מצבה של המושבה עצמה: מנהל אין לה. והאיש משה , באין ברירה מכניס ראשו עמוס הדאגות גם בלאו הכי - בעול החדש , עול העסקנות הציבורית. מעתה באים ימים בהם מתמלא הבית שבירכתי המושבה : אכרים,פקידים,שייכים,שוטרים וכ.. ויש הכרח לקפח את חובות השדה והבית והחצר ולטפל באלה. והאהבה והמסירות ומצויו של כל ענין בהכרח שיתגלו גם בעסקנות זו כבכל הנעשה על ידו,לעצמו ולביתו. כמה מלקות מגלב צורבות ספג גבו של אדם זה בימי המלחמה הקודמת מרשעי השלטון התורכי בעוון "פררים" מבני המושבה. על מדת השכחה העצמית בכל פעם שהמדובר היה על פרס של תגמול מביא הבן עובד את הפרט הנ"ל "הדבר היה כשהעביר הברון את מושבותיו ליק"א (1904) ומאירסון בא לשם כך למושבה וישבו אבא והוא וחברי הועד והתדיינו על סידור ההעברה ומתן פיצויים לאכרים,לזה פרה לזה סוס ולזה סכום כסף. והנה חזר אבא בערב וספר בבית על הנעשה ופועלנו הערבי,אמין, יושב כאחד מבני המשפחה ושומע את כל אותה הפרשה. אך סיים אבא את שיחתו ואמין שואל אותו :-"ומה קבלת אתה , חווג'א מוסא ?" "אני - השיב אבא-אני ברוך השם איני זקוק לכלום" והוא זכר יפה ,לא שכח ,אף לא יכל לשכוח שסוס אחד נפל אצלנו ועונת הקציר ממשמשת ובאה"  ....וכשפרש מהפקידות נשאר חייב למשרד 1200 פר. המשרד ויתר לו על מחצית החוב ואת מחציתו השנייה זקף על חשבונו וניכה את הסכום מתקציב ביתו וכתוצאה נשאר ביתו שבמושבה הבית היחידי עם גג של פח עד היום הזה בעוד שכל שאר בתי יסוד-המעלה כוסו רעפי מרסוליה טובים"

"אלתר גדולטר "כעשרים וחמש שנים שמש ר' אלתר בתפקידים ציבוריים שונים, פעם כחבר הועד ופעם כראש הועד. במשך 28 שנים רצופות עד שנת תש"ד שמש במשרת מוכתר המושבה. בתפקידיו כחבר ואחרי כן כראש הועד היה שוקד תמיד על כך להעדיף את החלשים והנצרכים ביותר במתן הלוואות.בתוקף מסירותו הנאמנה כנציגה של המושבה בעיקר בתפקיד של מוכתר, היה מבצע מר גדולטר לפעמים פעולות לתקנת המקום ולהטבת מצבם של האכרים שהיו כרוכות לא רק באי נעימויות רבות,אלא גם בסכנת מאסר מצד המשטרה התורכית. על הפעולות הללו נמנית גם פעולתו המוצלחת בביטול נסיונו האכזרי של פקיד ממשלתי להוציא חיטה מידי האכרים ולמסרה לשכנים כשאכרי יסוד היו צפויים לחרפת רעב". 

"שלמה ליקרמן -לא עברו ימים מרובים ושלמה התחיל מפנה את שימת ליבו לצרכי המושבה ומאז נעשה לאחד הפעילים ביותר בועד המקומי,ביחוד גילה ערות רבה לגבי חינוך ילדי בית הספר ולמצב בריאותם שהקדחת הספיקה לערער אותה ביותר. ד"ר יזרעאלית ששמש אותה תקופה רופא המושבה עורר את לבם של ההורים על הצורך בשיפור מצב בריאותם של ילדיהם. בהתייעצות עם ש. ליקרמן ובהשתדלות בפני רופא בתה"ס,ד"ר ברכיהו בפני מנהל ביה"ס צפת,מר ענתבי ומחלקת החינוך-הונהגה קייטנת הילדים בצפת. באויר ההרים המבריא היו מבלים ילדי יסוד שנה שנה את כל עונת החופשה, כשהיו חוזרים אחרי כן מרועננים ומחוסנים ומלאים חדוות חיים."

ר' אלתר אשכנזי  :- "בשנות העשרים לחייו החל אלתר את פעילותו הציבורית במושבה. יחד עם חבריו פעל למען העבודה העברית , לרכישת מוטור לשאיבת מים, נטיעת פרדסי האשכוליות ושטחי ירקות. אלתר שימש כראש ועד במושבה. בחצרו הוטמן ה"סליק"הראשון במושבה. אלתר איש צנוע וענו, נתן את כל כוחו ומרצו להתפתחות המושבה. כשעסק אלתר בענייני ציבור ,עול הבית והמשק היו על אשתו טאובה .

נחום אשכנזי :-  נולד במושבה וסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא הביא למושבה את בשורת ההתחדשות בענפי החקלאות השונים. הוא לא הסתפק בעיבוד המסורתי. שימש כחבר ועד ההגנה של הגליל העליון שלימים הפך להיות המועצה האזורית. היה בין המתנגדים לייבוש אגם החולה. רעייתו טובה הייתה פעילה בהנהלת ויצ"ו בגליל והקימה את סניף ויצ"ו במושבה .

עם קום מדינת ישראל מונו ראשי מועצות ע"פ חוק אשר החליפו את ראשי הועדים והמוכתרים :-

ראשי המועצה היו :-

אלתר אשכנזי

דניאל לובובסקי

יוסף הרדי

גרשום לובובסקי

יוסי מזרחי

גור מזרחי 

יהודה שביט

מועצה מקומית - פרק ב'

                                      הותיקים

 "מן ההרים למדו לשתוק,להיות עדים לשעות ולימים הרי סכנה. לספוג אנקות , לראות מראות אחרים ולידום. מן הסלעים למדו להתהלך בארץ הגבול:"עם רך תתרכך ועם קשה-תתקשה !" אם אבני נגף בדרך - הזיזן והיו לך גדר. אם לא תוכל הזיזן-עקוף אותן. התפתל כשביל בהרים ותגיע למחוז חפצך. מאלוני התבור שהגליל מולדתם למדו להכות שורש באדמת סלע וכי העמיקו שורש-לא סופה מצפון ולא רוח קדים ולא רוחות ממערב ומדרום יעקרום."

"אין הם מקפידים בעברית שלהם,אינם מצחצחים לשונם .ואם מדברים עברית ללא דקדוק ? מאי נפקא מינה ? אם תאמר גן ירק בשני סגלים או בשני קמצים ? העיקר היא הכוונה: הגן ! כן דיברו כשהיו מעטים וכך יוסיפו לדבר עד יומם האחרון. גאוותם על אבני היסוד שהניחו. "אילו לא תקענו יתד כאן-תבנה עיניהם- לא היו מגיעים היום למקום שהגיעו".

אין הם יוצאים לערים הגדולות אלא במקרים דחופים שאין לדחותם. כסלעים הם שאין מזיזים אותם ואין הופכים בהם.ככל אשר ינוחו במקום אחד-כן ייצמדו אליו יותר. החקלאות משאת נפשם מאז ועד היום, בקנאות התמסרו לה.עבודת האדמה, מרעה הצאן ושמירת הגבולין-כחוט המשולש שלא יינתק.

 בשנים האחרונות כשבאו הבנים והנכדים ואמרו :"נקים מוסדות מלאכה לעבודת חוץ !"-נתקלו בהתנגדות הנמרצת של הוותיקים אשר חששו פן תבלע החרושת את המחרשה.... בדברנו על הוותיקים- גם לוותיקות נתכוונו. לא צעירה אחת תקנא בכוחן שלא תש,שישים שנות חיים וארבעים שנות עבודה ולמעלה מזה-לא כל אחת זוכה לכך. עד היום הן עמלות במלוא אונן ומרצן.

בנים ובני בנים הקימו והדור השני אילצם לוותר על כמה וכמה דעות שהיו להם כלוחות הברית. נכנעו לבנים בעניני משק: השימוש במכונות חקלאיות חדישות העלה את המשק שהיה בשפל המדרגה. אלה ,שרצו תמיד בחברה מצומצמת ובדקו ובחנו בקפדנות כל איש שהצטרף אליה , נוטים היו למשק גדול ומאוכלס מאות עובדים,למשק גדול ורחב מידות...."

                                

מועצה מקומית יסוד-המעלה פרק ג'

              רגע לפני הבחירות לרשות המקומית יסוד-המעלה-פרק ג' 

הבחירות המוניציפליות בפתח ואני כהרגלי מחפשת לקשר בין עבר להווה,עיון קצר  בספר " נחשוני-החולה" מביא אותי לפרק הרביעי -"מקום המדינה עד שנת העשור" והמשכו בפרק החמישי "פרקי הוי" בו דנים גם איך תראה המושבה בעתיד, של ישן מול חדש .

                          ימים ראשונים לאחר הנצחון

עם הכרזת שביתת הנשק חזרו לאט לאט החיים למסלולם. השלטון הצבאי עבר לשלטון אזרחי. זכינו לתעודות זהות שלנו. לאחר מכן קם משרד הפנים והוא דאג להקנות שלטון מקומי לכל נקודת ישוב. אז מונתה לראשונה מועצה מקומית ביסוד-המעלה ע"י מנהל המחוז, המועצה המקומית שרתה את המושבה שנה תמימה. לאחריה הוקמה מועצה מקומית נבחרת. http://www.yesud-hamaala.muni.il/

                                  קבלת עולים חדשים למושבה       

      באותם הימים פרץ לראשונה זרם העולים לארץ בשביל אנשי המושבה היה בכך מאורע של שמחה גדולה שכן מאוד רצינו לקבל עולים ועל ידי כך להגדיל את מספר התושבים. (למעוניינים להרחיב בבלוג יש פרק המוקדש לעולים )  http://dubrovinfarmmusium.blogspot.co.il/2013/01/50.html

                                    הגדלת המושבה         

"המועצה המקומית חתרה להשיג אפשרויות להגדלת המושבה .בימים ההם כהן מר י. רוקח כשר הפנים ועל ידו קבלנו 850 דונם על יד המושבה למטרות הרחבה. האכרים אף הם הקציבו למטרה זו שטח של 300 דונם וכך הוקמה הנקודה הנוספת הנקראת הרחבת יסוד-המעלה.במקום זה נמצאים 35 מתיישבים. כל מתיישב קיבל 30 דונם, מזה 15 בשלחין. התיישבות זו הוקמה בהשתתפות הסוכנות היהודית והמעמד הבינוני. בצוע ההתיישבות נעשה ע"י חב' רסקו. נוסף לאלה התיישבו עוד 17 יחידות מן העולים החדשים בהרחבת יסוד-המעלה באותם התנאים.

העולים הראשונים שבאו למושבה התיישבו ביסוד-המעלה גופה מיד אחרי מלחמת השחרור. הם קבלו מן המושבה 120 דונם על יד המושבה,שטח אשר שמש קודם לאדמת גורן. לכל עולה יש 2 דונם מגרש למשק-עזר. בכך גדלה המושבה ב 60 יחידות ובעוד 52 יחידות בהרחבה ."