רגע לפני יום הזכרון אני חושבת על כל אלו שהתייתמו,שגדלו והתבגרו ללא אב וללא ידו המכוונת .
אני חושבת על אלו שאיבדו אח או אחות ונותרו להתמודד עם האובדן הכפול אובדנם האישי ועצב ומכאוב ההורים שלפעמים נותרו בצילו של המת ושכחו את החיים .
אני חושבת על ההורים שאיבדו את פרי אהבתם ונתח גדול מליבם עת כיסו את ילדם /ילדתם ולא בשמיכה רכה ומלטפת.
אני חושבת על חברותיי הנשואות והרווקות שהשאירו את אהוב ליבן ואלוף נעוריהן , את אבי ילדיהם טמון באדמה.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-42192...(נילי חברת נעורי)
אני חושבת על אלו שהיו שריד אחרון למשפחתם ,אותם עולים ניצולי שואה שהגיעו מהתופת ואין זוכר.
אני חושבת על כל הנפגעים בפעולות הטרור . אני חושבת על כל הפצועים והנפגעים פגועי הגוף והנפש , אני חושבת על כל החברויות שאבדו ואינם עוד וקולטת כמה נכונה ותקפה אמירתו של ר' פישל סולומון מנהיג המושבה אותה מסר לברון רוטשילד:- " ארץ ישראל נקנית בייסורים" כמה עוצמה יש באמירה הזו גם היום 130 שנים אחריי.
על המשך המשפט "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה " אני מוצאת את עצמי תוהה ביני לביני,האמנם ?
לאור ההיסטוריה המשפחתית האישית שלי (בת לנצולי שואה) אני מבינה ומפנימה את מה ש"לימדו" אותנו עמי העולם-אין לנו ארץ אחרת למרות ואף על פי ה"מחיר" היקר שאנו משלמים אם באופן אישי ואם כחברה.
אני מהרהרת בטקסי היום העצוב הזה,אני חושבת על חברותיי וחבריי האישיים , אני זוכרת כל אחד מאותם נופלים שהכרתי .
ביסוד המעלה נערכים הטקסים בגן הבנים ,בבית הספר ובבית העלמין של המושבה . מי שהיה אחראי לניהול הטקסים היה שלמה גדולטר ז"ל שהיה מא"ז המושבה לאורך שנים רבות. למרות השנים שחלפו עדיין מהדהד קולו באוזני במהלך הטקסים.
קצת על שלמה ז"ל ומשפחתו :-
משפחת גדולטר הייתה אחת משבע המשפחות הראשונות שהגיעו למושבה בשנת 1883 . שלמה היה אחד מחמשת בניו של אלתר גדולטר(דור שני למתיישבים) מוכתר המושבה . שלמה התגייס לחיל הנוטרים ועבר בו קורס סמלים וקורס מ"כים. במלחמת השחרור היה מפקד אזור יסוד-המעלה ויצא עם פיקודיו לעזרת משמר הירדן שם נהרגו שניים מחייליו. היה אחראי לסליקים של הנשק הבלתי ליגלי שהוקמו באורוות ברפתות במחסנים ובמתבנים של המושבה.
את הסיפור המלא של שלמה ורעייתו מרים ז"ל ניתן להכיר ב"פרסקו גלרי" https://www.facebook.com/frescogallery/notes
אני חושבת על אלו שאיבדו אח או אחות ונותרו להתמודד עם האובדן הכפול אובדנם האישי ועצב ומכאוב ההורים שלפעמים נותרו בצילו של המת ושכחו את החיים .
אני חושבת על ההורים שאיבדו את פרי אהבתם ונתח גדול מליבם עת כיסו את ילדם /ילדתם ולא בשמיכה רכה ומלטפת.
אני חושבת על חברותיי הנשואות והרווקות שהשאירו את אהוב ליבן ואלוף נעוריהן , את אבי ילדיהם טמון באדמה.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-42192...(נילי חברת נעורי)
אני חושבת על אלו שהיו שריד אחרון למשפחתם ,אותם עולים ניצולי שואה שהגיעו מהתופת ואין זוכר.
אני חושבת על כל הנפגעים בפעולות הטרור . אני חושבת על כל הפצועים והנפגעים פגועי הגוף והנפש , אני חושבת על כל החברויות שאבדו ואינם עוד וקולטת כמה נכונה ותקפה אמירתו של ר' פישל סולומון מנהיג המושבה אותה מסר לברון רוטשילד:- " ארץ ישראל נקנית בייסורים" כמה עוצמה יש באמירה הזו גם היום 130 שנים אחריי.
על המשך המשפט "מוטב למות על האדמה הזו מאשר לחיות בלעדיה " אני מוצאת את עצמי תוהה ביני לביני,האמנם ?
לאור ההיסטוריה המשפחתית האישית שלי (בת לנצולי שואה) אני מבינה ומפנימה את מה ש"לימדו" אותנו עמי העולם-אין לנו ארץ אחרת למרות ואף על פי ה"מחיר" היקר שאנו משלמים אם באופן אישי ואם כחברה.
אני מהרהרת בטקסי היום העצוב הזה,אני חושבת על חברותיי וחבריי האישיים , אני זוכרת כל אחד מאותם נופלים שהכרתי .
ביסוד המעלה נערכים הטקסים בגן הבנים ,בבית הספר ובבית העלמין של המושבה . מי שהיה אחראי לניהול הטקסים היה שלמה גדולטר ז"ל שהיה מא"ז המושבה לאורך שנים רבות. למרות השנים שחלפו עדיין מהדהד קולו באוזני במהלך הטקסים.
קצת על שלמה ז"ל ומשפחתו :-
משפחת גדולטר הייתה אחת משבע המשפחות הראשונות שהגיעו למושבה בשנת 1883 . שלמה היה אחד מחמשת בניו של אלתר גדולטר(דור שני למתיישבים) מוכתר המושבה . שלמה התגייס לחיל הנוטרים ועבר בו קורס סמלים וקורס מ"כים. במלחמת השחרור היה מפקד אזור יסוד-המעלה ויצא עם פיקודיו לעזרת משמר הירדן שם נהרגו שניים מחייליו. היה אחראי לסליקים של הנשק הבלתי ליגלי שהוקמו באורוות ברפתות במחסנים ובמתבנים של המושבה.
את הסיפור המלא של שלמה ורעייתו מרים ז"ל ניתן להכיר ב"פרסקו גלרי" https://www.facebook.com/frescogallery/notes
