כ"ט בנובמבר - הידיעה על החלטות לייק-סקסס / החלטת החלוקה

http://youtu.be/3W-j6zfb5G4  כמו בכל הארץ כן גם במושבתנו ישבנו באותו ערב-29 לנובמבר 1947- צמודים וקשובים ליד המקלטים.(מקלטי הרדיו) וכאשר שמענו את ההחלטה הסופית על החלוקה, התפרצו הצעירים יחד עם זקני המושבה בשמחה אדירה וברקודי הורה.
 שמחתנו זו היתה מהולה בדאגה רבה כי ידענו מה תהיה תגובת שכנינו הערבים המקיפים את המושבה מכל עבריה. באותו מעמד עצמו הוחלט לזרוע תחילה את השטח באדמות הרחוקות ובצוותא.
באותו פרק זמן סללו כביש מיסוד-המעלה לחולתה. לרגל המחסור בפועלים עברים ובהתחשב עם הדחיפות בביצוע מהיר של סלילת הכביש, העסיקו מספר ניכר של ערבים. בשיחה ידידותית עמהם-אומר ש.ברש- נגענו בעניני-דיומא. הסברתי להם כי את החלטת לייק-סקסס על החלוקה  אנו יכולים לבצע באופן ידידותי לטובת שני הצדדים, מיד קפץ אחד מהם בשם מוחמד אל קסים,שהיה להם לראש ולפה ואמר:"כזאת לא תתכן ! כיום המצב הוא בבחינת:או,או! או אנחנו או אתם". חזרתי ואמרתי לו:"הרי יש בינינו גם אנשים נבונים ומתונים ואחד מהם הוא המלך עבדאלה". אז התפרץ בשצף קצף ואמר:"מה? המלך עבדאלה?החיין(הבוגד) הזה הוא הראשון אשר יירה ככלב בביתו ברבת עמון".
הערבים המוגרבים שנאלצו לעבור דרך המושבה עשו זאת רק בשעות הלילה בכדי לא להפגש עם אנשי המושבה. עוד ביטוי לשנוי במצב היה שינוי השיטה של שרות הש"י שהיה קיים בין ועד המושבה עם אנשי הכפר מלחה. במקום האנשים שקיימו לפני כן קשרים בשרות זה,היתה באה אישה עיוורת על מנת להתרפא כביכול ובתוך צמת שערותיה היתה מעבירה ידיעות בכתב מן הש"י שבכפר מלחה השוכן צפונה מיסוד-המעלה. 
המצב נעשה מתוח מיום ליום,אויבנו מבין הערבים הרימו ראש ואילו ידידנו מביניהם חששו להפגש עמנו. 

ביום שנפל בן המושבה יוסף טיטלבוים ז"ל-כיהן אז בדרגת מוכתר של גבעת ברנר -כאשר יצא לגלות את רוצחי יהושע גלוברמן בדרך לירושלים והביאו אותו לקבורה ביסוד-המעלה,הביעו המוגרבים את צערם בביקור לילה על שנפל אחד מידידי הערבים.  
המצב הכללי והבטחוני החמיר והגיע לידי כך שכל פגישה עם ערבים שרצו להפגש עמנו נעשתה בחשכת הלילה ובשדות. 
מצד הערבים רבו הפשיטות בדרכים וכמעט שנפסקה התחבורה בסביבה.באותו זמן בוצעה פעולת תגמולין ע"י הפלמ"ח בהשתתפות צעירי המושבה,בפעולה זו נהרסו בכפר סאסא 25 בתים ונהרגו 17 ערבים,הפעולה הטילה את פחד היהודים על הערבים בסביבה. 
כל זה החמיר את המצב והגדיל את הדאגה לפינתנו-המושבה.כן הגיעו אלינו ידיעות כי הערבים מצפת וסביבתה אומרים לנתק את ישוביי החולה ע"י חסימת הדרך הראשית על יד מעין המלחה ,נקודה זו מתאימה מאוד לכך והיא נמצאת בגבול אדמות המושבה - מיד נמסרה מידי היהודים הודעה אולטימטיבית ,שבאם יחסמו דרך זו-נעשה לכל הכפרים אשר מסביב לנו מה שעשינו לסאסה,האולטימטום היהודי עכב את בצוע הפעולה היזומה ע"י ערביי צפת.
חלק מערביי הסביבה הקיצוניים ביותר דרשו בכל תוקף לבצע מיד את ניתוק הכביש אך נעצרו על ידי השיך של מלחה אשר עמד בתוקף על סרובו באומרו:"רק לאחר שתסלקו אותי מן החיים תוכלו להפקיר את בני כפרי המונה 1500 נשים ילדים ותינוקות..." 
למרות כל אלה מצאו להם הערבים הקיצוניים שטח פעולה על ידי התנפלויות על עוברי דרכים בכביש הראשי בצפון וגם בצורות אחרות שהביאו להפרעות קשות בתנועה ואף לאבידות בנפש. פעולות אלה סימנו את ראשית המלחמה. " 

http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-7548-NzU0OF8zNTQ0MTY0Nl8xNDg2ODcyMDAeq-FreeYaan,00.html




  מתוך הספר "נחשוני-החולה" תולדות יסוד המעלה ליובל 75 מאת א.מ.חריזמן כונס ע"י יהודה גרינקר והוצא ע"י המועצה המקומית יסוד המעלה.

הושענא רבה - "קול מבשר....."

ערב שמחת תורה  ואני קוראת בספר "נחשוני-החולה"..........

                                    הנצחון

"ביום הושענא רבה,שנת תרע"ט (1918) כמעט גמר הקהל את תפילת ההושענות והחזן קרא :"קול מבשר,מבשר ואומר"- בא באמת המבשר בדמות האכר פרידמן,איש ראש-פינה רכוב על סוס ובפיו הידיעה שהאנגלים כבר הגיעו לגבולות ראש-פינה.

אותו יום ,אחרי הצהרים ,נכנסו ליסוד-המעלה הרוכבים הראשונים של הצבא האוסטרלי שקבלנום בשמחה וביין.

בליל שמחת תורה היינו עדי ראיה למלחמה עצמה שנמשכה עד חצות בין הצבא האנגלי לצבא התורכי שהתרכז במשמר-הירדן מזרחה. כידוע ,היו תוצאות מערכה זו לטובת האנגלים הכובשים.

"אותו זמן-מעיר בקשר ליום הנצחון הזה,שלום ברש-כשנזדמנתי עם מר משה אמיתי,שאלתיו מתוך סקרנות:הגידה לי בבקשה, הזכור לך פסק דינו של ר' פישל על התורכים אחרי אותה מכה שקבלת ? זכור ושמור-השיב אמיתי מתוך חיוך שבהסכמה.  "תמותת רשע רעה" - עניתיו ואמרתי אחריו,-כן "יכלו-יאבדו כל רשעי העולם , הגלויים והמוסווים ,המתנקשים בחייו של עם ישראל".

סוכות ולא רק בחג ...

כהקדמה אני משתפת את זכרונותיה של מירה, בת המושבה : "  

יומיים לפני חג הסוכות - וההתרגשות עצומה.
כולם, נשים, גברים וטף מתגודדים בחצר המשפחה שאצלה חוגגים השנה את החג. (בחירת המקום התבצעה לפי תור, מסוף השכונה וחוזר חלילה).

לכל אחד מהנוכחים תפקיד. אף אחד אינו עומד בחוסר מעש.
האבות עמלים על הקמת הסוכה, קרשים נעמדים, צעקות ומבול מכות הפטישים נשמע.

האמהות מחברות סדינים ישנים שהביאה כל אחת מביתה, לעטוף בה את הסוכה ואנחנו הילדים גוזרים ניירות להכנת שרשראות לקישוט הסוכה. ערימת ילדים ישובים במעגל -
"תביא כבר ת'מספריים!"
"רגע, אני יגמור.."
"נו?! כמה זמן את גוזרת???"

וכולם עם אותה "תנועת גזירה" - האצבעות גוזרות והסנטר והלשון איתן.
חלק מהבנות מציירות ציורי חג והשמחה רבה.

אחר כך מגיע זמן חיבור השרשראות אחת לתוך השנייה, (ואז לא היה את פטנט המהדק, אלא דבק שהוכן אחר כבוד ע"י האמהות מקמח ומים).
בין לבין, משחקים תופסת בין הסוכה שמתחילה לרקום עור וגידים. האבות מכסים את הסוכה עם סכך וממשיכים בכוחות משותפים להעמיד שולחנות ארוכים וכיסאות (שכל אחד הביא מביתו, כמספר הנפשות שבו), האמהות פורשות מפות והכל מוכן לחג.

בערב, כולם רחוצים ולבושים חגיגי, (כן.. עם אותם בגדים שנקנו בראש השנה..) המאכלים שכל אם הכינה ארוזים היטב בסירים מהבילים וכל משפחה יוצאת לכיוון הסוכה.

אין מילים לתאר את ההנאה הגדולה, "שבת אחים גם יחד".. מברכים, אוכלים, צוחקים ובתום הארוחה האמהות מפנות מן השולחנות, מדיחות את הכלים והאבות יושבים על הדשא ומדברים על הפרי שיהיה השנה, מה כדאי לעקור ומה לנטוע במקום, כמה בדיחות גסות, (שכל כך השתוקקנו לשמוע), ואנחנו הילדים משחקים ומשחקים, צוחקים ומאושרים עד כלות הנשימה.

חג שמח!

( תאמיני לי מירה אני קורא וחושב איזה כיף זה היה ...לימים את הסוכה עשינו בגן שעשועים ...כל הילדים היו נאספים לנסוע בעגלה של יהודה גור-עמי להביא סכך...ובערב כמה אוכל ...איזה רגעים איזה ..חג שמח לכולנו)

הערה : יהודה גור-עמי הוא נצר לישראל אשכנזי .(ה.מ)

                     כיצד הקימו סוכות גומא ראשונות 

שנתיים ימים התענו המשפחות בבית האוצר ובסוכות הקש ורשיון לבנין אין וקושנים הס מלהזכיר .אמר ישראל אשכנזי:אלכה נא ואראה מה טיב מעונותיהם של שכנינו הבדוים השוכנים על פני מישור החולה מצפון לים סומכי ,אולי אלמד מהם דבר שיהיה לתועלת לנו ? פרש לאותו מקום ומצא אותם שוכנים בסוכות עשויות קני-סוף וגומא (הפפירוס) הגדלים למכביר בחולה. נכנס אליהם והוא כבר יודע לגלגל בלשונו כמה מילים בערבית -ישב ביניהם והתחיל משוחח עמם על דא ועל הא בתוך כך חוקר ודורש לדעת מהיכן הם משיגים את החומר לסוכותיהם ?אגב שיחה ראה בדואי אחד עוסק בהקמת סוכה. התבונן ישראל למעשה ידיו ולמד את המלאכה.בקש את הבדוים שיראוהו את המקום בו צומחים הקנים,הבטיחו לו לשלוח עמו אדם להראותו את הדרך.
למחרת השכים ויצא אל החולה,מהלך יום תמים,כרת קני סוף וגומא ועשאם חבילות חבילות. משהרגיש רעב לקח מהקמח שהביא עמו ואפה פיתה ואכל. משסיים מאכלו קם והתחיל מעביר הקנים אל החוף. עוד הוא עושה כה וכה והנה ר' פישל בא.הוא שב זה עתה מצפת.מה העבודה הזאת לך,ישראל ?שאלהו. מתכונן אני להקים מתבן מחומר זה מזיבו ישראל. ומפני מה לא קראת את בני משה שיעזרך ?קראתיו והוא סרב. 
חזר ושאל ר' פישל: קני סוף וגומא יש אבל  ל"שוואריט" (זמורות ארוכות הנכפפות כקשתות ושעליהן כשלד מוקמת הסוכה) מנין תיקח?גם זה יסודר בעזרת השם,משיבו בנחת ישראל,רק סבלנות.סמוך לגשר בנות יעקב גדלים שיחי ההרדוף וראיתי לא פעם שהערבים משתמשים בו לצורך השוואריט. לאחר שאעביר את הקנים אפרוש אל הגשר ובגרזן שבידי אכרות זמורות כדיי צרכי.
שמא תסכים שנעשה מלאכה זו בשותפות ? מציע ר' פישל , ניחא הסכים ר' ישראל, אך בתנאי שבין הסוכות הראשונות תהא אחת בשביל ר' שבתי ליקרמן השוכב חולה ואינו יכול לבנות בעצמו. הוסכם ומכיון שהוחלט להקים סוכה לכל אחד ואחד הכפילו פי כמה את כמות הקנים. 
לחוכר הדגים של ים החולה,יהודי צפתי ר' הירש מוהליבר שמו הייתה סוכה על החוף וסירה. נתן ר' הירש את סירתו לישראל כדי שיחצה את הים ויביא משם את קני הגומא. הפליגו אנשים בסירה ובאו אל ביצת החולה.נטלו כלי העבודה והתחילו בעבודתם,כוסחים את הקנים מאלמים לאלומות ומעבירים מיד ליד עד הגיען לשפת החולה שם קושרים אותן בדמות רפסודה ומשיטים אותן על פני הים ע"י מוט עץ אשר אורכו כ 4 מטר הנקרא בערבית טקוש בכיוון המושב. פתאום פרצה רוח חזקה בלב הים וקרעה את הרפסודה לשתים .חלק אחד נהדף אל מרחב הים וחלק אחד מטלטל בידי הרביעיה ,בקושי רב הצליחו להציל את קני הסוף והגומא ולהכניסם אל המושבה.

ומנין יקחו עצים לתמוך בהם את הקירות ולקרות את הגג ? לקנות חומר בצפת -הריהו כרוך בכסף ויער אין בכל הסביבה הנראית לעין   .רק בעבר הירדן מזרחה נמצא יער מצמיח עצים גבוהים וראויים לאותה תכלית. אמנם הדרך אל היער היא בחזקת סכנה בגלל הבדוים הנודדים בסביבה שעיקר פרנסתם כידוע על הגזל והם אורבים לעוברים ושבים וגוזלים רכושם. אבל לא איש כישראל יירתע מסכנה כגון זו  וייתר חבריו שהחליטו אף הם להיות בין מקימי הסוכות מאותו חומר הסכימו להצטרף לישראל בהפלגתו אל עבר הירדן לשם הבאת העצים. 
בני החבורה עברו את הירדן,חטבו עצים כמספר הקורות הדרושות להם, העמיסום על שכמם ויצאו לדרכם אל המושבה. כשהגיעו לגשר בנות יעקב , נעצרו על ידי ערבי אחד-אפנד מצפת שחכר מאת הממשלה התורכית את הזכות לקבל דמי מעבר על כל סחורה היוצאת מעבר הירדן מזרחה לעבר הירדן מערבה. 
הלה דרש מהם דמי העברת העצים דרך הגשר וגם דמי הליכה שלהם עצמם. טענו הם:אנו נושאים בעצמנו את המשא ואנו פטורים מתשלום דמי מעבר, ענה להם : דינכם כדין חמורים ועליכם לשלם במיטב הכסף.
כסף לא היה בידם ואין דרך לנטות ימינה או שמאלה ואין עצה ואין תושיה. האפנדי כבר עכב אותם רוב שעות היום ומי יודע כמה  יחזיק בהם עוד ? אבל גם האפנדי עצמו עמד תוהה ונבוך :ייקח מהם את העצים תמורת המס -מה ערכם של העצים במקום הזה ? נמלך בדעתו ומצא עצה טובה : גן יש לו על שפת הירדן,גן ירקות ונטעים והגיע שעתו לעדרו ולהשקותו וכיון שליהודים אין כסף לשלם לו המס , ילכו ויעבדו בגן תמורת המס שהם חייבים לו.
מאין ברירה קבלו האנשים את הצעת האפנדי ויצאו לעבודה בגן,התקינו את הערוגות,חפרו את התעלות לצורך ההשקאה עדרו סביב הנטעים והשקו את הגן וכך עבדו עד שקיעת החמה. עם לילה נתן להם האפנדי לשאת את מטענם ולהעבירו בשלום אל מושבתם.   אז נגשו חלוצי יסוד להקים את שלוש הסוכות הראשונות וכך בונים את הסוכה :-  נוטלים את השווריט ,ארבע מטרים אורך כל אחד וכופפים אותם בצורת חצי קשת, מעמידים שניים זה ליד זה ומחברים אותם כשהם מהווים יחד קשת שלמה נטויה כלפי מטה ושני קצוותיה מזה ומזה ננעצים עמוק בתוך האדמה. חמש שש קשתות כאלה אשר מחברים אותם בקני סוף בצורה מצליבה וברווח של 50 ס"מ בין קנה לקנה, את קני הסוף מחברים לשווריט במשיכת גומא והן מהוות את השלד לסוכה.אחרי כן מכסים את השלד במחצלות עשויות גומא -והסוכה על תלה עומדת. ועד שהם עסוקים בהקמת הסוכות הראשונות הופיע פתאום ,כאילו צץ מן האדמה ,השייך של הסביבה והתחיל מפריע להם בטענה שהקמת סוכות אסורה על פי החוק. העניקו לו התמימים , חצי רוטל קהוה ושקית אורז ,שכר "לא יחרץ" - והכל בא על  מקומו בשלום.
הוקמו המתבנים והסוכות -והמתיישבים טעמו בהם טעם ארמונות .


המשך יבוא...... 

ראש - השנה

שבת אחרונה בשנת תשע"ב שנה של עשייה מבורכת ,שנה בה (טפו טפו-בלי עיין הרע) גדל מספר המבקרים והאורחים המתעניינים במורשת המושבה ותולדותיה והמתעניינים בקורותיה של משפחת דוברובין מאז ועד היום. 

שנה בא ציינו 140 שנות התיישבות יהודית כאן בעמק החולה התיישבות שהתחלתה בקולוניה מי מרום והמשכה בהקמת המושבה בשנת תרמ"ג(1883).

במשך השנה ארחנו משפחות,גמלאים,תיירים מחו"ל (יהודים ושאינם) ילדי גנים,חיילים,מורי דרך לעתיד,ועוד.שנה בה חשפנו יותר ויותר סיפורי ראשונים. שנה בה שוקמו רהיטי הבית בעזרת תקציבי תמ"ר והמועצה לשימור אתרים.

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (בתקווה גדולה)אני מאחלת למושבתי ולמוזיאון המושבה שתהיה שנת התחדשות שגשוג והצלחה .

כמנהגי ולאחר נבירה בספר  "נחשוני החולה" שיצא ליובל ה 75 של המושבה אני מעלה סיפור המתקשר לחג ולתקופה. 

 

                                התנדבות 

" בראש השנה תרע"ז(1917),בליל החג, הופיע שליח מראש-פינה(שכבנו אז על הגורן,הואיל וטרם נגמרה העבודה מחמת ההפרעות מטעם הממשלה) והודיע לנו את דבר החובה להתנדב לצבא.

ג'מל פחה עתיד היה למחרת יום ראש-השנה לעבור את משמר-הירדן,בדרכו מדמשק לתעלת סואץ והוחלט להראות את נאמנותנו לממשלה ולהשתתף עם מחנות הערבים הבידואים שהתאספו לקבל את פניו כמתנדבים.ההתנדבות היתה איפוא למראית עין בלבד. המתנדבים ברובם זקנים תשושים וילדים, לאלה הדביקו סרט אדום על זרועם-סמל לרצונם הלוהט להתנדב. ההודעה באה בצירוף פקודה להופיע רכובים על סוסים.

צער גדול היה לראות את אחינו,שלומי אמוני ישראל,אנוסים לחלל את קדושת יום הזכרון וכך כשעבר ג'מל פחה את גשר בנות יעקב,על יד משמר-הירדן,קיבלו את פניו כל אנשי הסביבה-פלחים,בדוים,אפנדים ובתוכם פלוגת רוכבים שמנתה קרוב למאה יהודים ובראשם מר קלאוירסקי שהתבלט באופן מיוחד בין ההמון הגדול הפרוע."http://www.bet-alon.co.il/info/people_details.php?people_id=145

ש. ברש מספר:

"עמדתי על יד האורחים ושמעתי שאחד מבני לויתו של ג'מל פחה אומר למר קלאוריסקי את תוכן שיחתו של ג'מל פחה עם האמיר עבדול רחמן פחה מדמשק. ג'מל פחה אמר "הנה אני מסייר יחד עמכם במחוז הזה 24 שעות וכל הזמן נסעתי במדבר ציה ושממה,ללא צל עץ וללא מחסה בית ורק הגענו למקום זה-שבו התחילו היהודים לתקוע יתד-וכבר מצאנו גן עדן לפנינו. מה פעלתם אתם הערבים במשך 800 שנות שלטונכם בארץ זו ?..." http://www.planetnana.co.il/shdudu/history-a/History6.htm  

 

התקווה

הבוקר ריגש אותי בן דודי יליד המושבה ,מצד אימו צאצא למשפחת גרינקר וגולדנר מותיקי המושבה (דור רביעי אם אני לא טועה) ומצד אביו דור שני לשואה  כאשר העלה סטטוס ציוני בלי פאתוס ובלי טיפת ציניות,בסיומו העלה קישור להמנון.
כהרגלי ,נברתי בספר"נחשוני-החולה " ליובלה ה75 של המושבה  והרי  הסיפור מהנספח /סוף דבר :-

                      נפתלי הרץ אימבר               

 "אפילו עיקר העיקרים מחיי הבנים הגדולים של עם ישראל לא נמצאו בפרקי הספר,לא הובלטו כהלכה כל החולמים והלוחמים של יסוד-המעלה.....הספר לא הבליט כהלכה את אהבתם של אנשי התחיה למולדת......

הסופרים  אשר עסקו בתולדות ההתיישבות ואלה אשר נזקקו לארכיונים השונים  נתפשו גם לזכרונות זקני הדור בצפת ובמושבות כך הם יודעים כי מחבר "התקוה" היה בן בית במשכנותיהם הדלים של אכרי הגליל והטרובדור העברי הרבה לסייר בראש-פינה וביסוד-המעלה (מטולה ובנותיה לא היו קיימות בימים ההם) .

כותב הטורים הללו זכה לדובב את ר' שמעיה אימבר ז"ל(אחיו של המשורר).אף שמע  מפי זקנים שונים הרבה זכרונות מימים עברו על כן ניצל מתהום הנשיה פרק מעניין על בעל "התקוה". פרק אשר תחילתו על חוף ים סומכי (החולה/מי מרום) המשכו במצולות היון של בצות החולה וסופו בבית של ר' ישראל אשכנזי ביסוד-המעלה. וכדי שיובנו הדברים כהלכה עלינו לספר שנית את אשר קרה.

המשורר העברי נפל בבצות עמק-החולה בקרבת המושבה כאשר טייל לו להנאתו. מן הביצות לא יכול היה להחלץ בכוחות עצמו לכן ציוה כבר לביתו...

אירע נס....ולמקום נזדמן ר' ישראל אשכנזי שכל הגליל מלאה תהילתו. הוא שמע את קריאות האזעקה של הטובע וחש לעזרתו...כך ניצל אימבר מבצות החולה כדי לחיות עוד כמה שנים עלי חלד. את מסורת ר' ישראל המשיכו בניו אחריו ר' אשר ור' אלתר כל אחד מם זכר וידע כמה וכמה מאורעות שעברו על אביהם.

זכר לאותו מאורע מוצאים אנו בבקשתו של ר' אשר ז"ל מאת אנשי שרות השידור,אלה נזדמנו לפני כמה שנים ליסוד-המעלה, הם שאלו שם זכרונות מימים עברו.כמה וכמה מאורעות החיה בנו של ר' ישראל אשכנזי במעמד הצעירים. כולם עמדו דומם ועשו אזנם כאפרכסת כדי לבלוע כל מילה ומילה שיצאה מפי איש האדמבה. האיש ששמר את גבול הארץ במזרח.

לבסוף נשאל המספר איזה שיר היה רוצה שישירו לפניו כנהוג במקרים אלה. הנשאל השיב(מבלי להסס): אבקש להשמיעני את "התקוה" , האנשים נמצאו בין המצרים איך שרים את ההמנון באוירת חול ?...

לבסוף קם אחד מן הנועזים ואמר "התקוה"נשמעת רק ברוב עם ו"בהדרת מלך" אך היות ואין אנו יכולים להשיב פניך ריקם ממלאים אנו את משאלתך ר' אשר היקר, הנה "התקוה" לכבודך....

צלילי ההמנון הלאומי הרעידו את חלל האויר.ר' אשר עמד דום והקשיב. פניו החרושים קמטים הזהירו מרוב אושר. כל פרשת אימבר עלתה לעיניו מחדש. ומעיניו התגלגלה דמעה שהרעידה את הלב, ר' ישראל אביו הופיע לפניו , גם בנו שנפל חלל בכפר-גלעדי עמד לצד סבו.

אנשי שירות השידור לא ידעו כנראה כי פרק מחייו של אימבר עבר כסרט לעיני הגלילי....."   

http://youtu.be/B0rVDbYqE7E 

 

רסטורציה של הריהוט

 כשלוש שנים מנסה העמותה לגייס תקציב עבור הרסטורציה של הרהוט שהולך וכלה ומתפרק במוזיאון ,ריהוט שלוקט ממשפחות במושבה וממשפחת דוברובין. 

היום , הודות לתכנית המורשת של המדינה http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1048,209,48374,.aspx וליוזמת המועצה לשימור אתרי מורשת  http://www.shimur.org/files/wordocs/atarim49.pdfאשר הצליחה להבהיר ליוזמי התכנית כי ישנם אתרי מורשת רבים ששוקמו בעבר ואשר נאבקים על קיומם ואינם מצליחים לגייס תקציבים לשדרוג ושיקום תצוגות קיימות החלה עבודת שיקום ורענון פרטי הריהוט באחוזה.

 חפשתי ונברתי בספר "נחשוני-החולה" ליובל ה 75 של המושבה  ומצאתי סיפור הולם בפרק השני של הספר  על תקופת הפקידות של הברון ושל איק"א

                                     פשטות החיים     

משאת נפשם של נחשוני החולה הייתה:הבראת חייהם על ידי השיבה אל הטבע והעבודה בה או כהגדרתו של אחד החלוצים- "לצאת ידי חובת הוצאת הלחם מן הארץ לא רק על ידי ברכה והטלת כל העבודה הזו על שכמו של הקדוש ברוך הוא בלבד אלא גם להשתתף עמו בעבודה זו בפועל ממש"

הם נהנו ממראה עיניהם בוקר וערב בחיק הטבע החי,הטיית השכם לכל עבודה בבית ובשדה נעשתה מתוך הרגשת התענוג שבהפעלת הגוף מתוך רצון. נוסף לכך היתה להם הכרה שהעבודה שאדם עובד ומתיגע בה,הריהי חובה טבעית ובריאה לכלכלת בני הבית התלויים בהם ומעשה חלוצי ביישוב הארץ .
עד היכן הנאמנות לפשטות החיים הגיעה תעיד האפיזודה דלהלן המסופרת על ידי ז.ד. איזנברג מזקני יסוד :-"  בימים ההם עוד גרה משפחתנו בצריף הגומא שלה ואחדים מאכרי יסוד כבר התחילו,סוף סוף  מקימים להם בתים.

יום אחד הוזמן אבא ז"ל לחנוכת הבית שנערכה בשבת אצל ר' שבתי ליקרמן מראשוני מייסדי המושבה. בית חדש הרי מחייב רהיטים חדשים והוא נתאמץ ורכש לו דווקא רהיטים "מודרניים" כגון כסאות דמשקיים עם משענות ,שולחן גדול ועגול וגם ...מראה,אף היא עבודת דמשק.

משנכנס אבא אל אותו בית חדש וראה מה שראה נדהם ומבלי יכולת להבליג זרק כלפי בעל הבית : הלשם כך שבתאי, באנו לארץ ישראל ?.... אולם ר' שבתאי  נזדרז והתנצל בפני חברו שלא עשה מה שעשה אלא בתוקף תפקידו הרשמי , תפקיד זקן (מוכתר) המושבה.
 הוא הרי חייב לקבל אורחים רמי מעלה מפקידי הממשלה והללו כידוע שום דבר אינו משפיע עליהם יותר מן הברק החיצוני שב"קליפת-נוגה". 
עד היום כשאני מזדמן לביתו של ליקרמן הבן הריני נוהג לשהות אצלו קצת יתר על המידה כדי להזין את עיני ב"פלאי הטכניקה" של רהיטי ר' שבתאי ז"ל שכולם יחד -השולחן עם הכסאות ועם המראה - עלו בודאי פחות ממחירה של מגבעת אלגנטית שאשת פקיד בינוני חובשת אצלנו כיום לראשה ".

לפני ....בקרוב נעלה תמונה של אחרי

חינוך במושבה - פרק ג'

                        דמותו של מורה

        "ר' ישראל מנדל-לפי הפרטים שמסר לנו עובד אמיתי,אחד מתלמידיו בעת ההיא- שפת הלימודים אצלו כבר הייתה עברית. היה מלמד לתלמידיו חומש,רש"י,פרקי אבות,משנה,אגדה ו"תולדות עם ישראל" לא.ז.רבינוביץ.

את פרקי דברי הימים האלה היו מצווים התלמידים ללמוד על-פה ונמצא-מספר ע.אמיתי-תלמיד חרוץ, יעקב אלחדיף שידע את שמות חלקי תולדות עם ישראל בעל-פה. נתן לו מנדיל פרס, היה חותם על "העולם הקטן",עיתון הילדים בימים ההם ולא היה לנו הילדים חג גדול יותר מאשר להתאסף בשבת אחרי הצהרים בצל האקליפטוס הגדול והענף ולקרוא בקול ב"עולם קטן". 

הספריה בבית-הספר היתה סדורה בארון שחור ובו אותם הספרים הקטנים והנחמדים והמלבבים כגון "הצועניה העבריה" וכיוצא בה שר' ישראל מנדיל היה מחליף אותם לנו מתוך חיבה יתרה. הבחורות הצעירות זכורני, אף הן היו באות אל ר' ישראל מנדיל להחליף ספרים.

אלה היו ספרי "תושיה" וסיפורי אגדה לבן-אביגדור וכן "זכרונות לבית דוד" לא"ש פרידברג ועוד.

גם חשבון היו לומדים,ר' ישראל מנדיל היה כותב לנו תרגילי חבור וחיסור והיינו צריכים לפתרם מבלי לקבל ביאור. 

אותה שעה היה פותר עם הגדולים תרגילים  ב"תשברת" שבאזנינו הייתה מצלצלת כעין"סתרי תורה" שלא נועדו אלא לגדולים בלבד ששיח ושיג להם עם הבוגרות. כל שאר המקצועות כגון:טבע,גיאוגרפיה וכו' ואין צורך לאמר ציור זימרה והתעמלות ,לא היו נלמדים אצלנו.

לומדים היינו מן הבוקר ועד הערב. פעמון לא היה לו  מפני שר' פישל גזר עליו משום ו"בחוקותיהם לא תלכו" ומשום שהיה מזכיר לו את חרדת הפוגרומים.... והיה ר' ישראל ,כתום ההפסקה מקיש באצבעו על שמשת החלון לאות כי הגיעה שעת הלימוד ושעת הלימוד 60 דקה בדיוק ! לא פחות אף דקה אחת ! בהפסקה(שהייתה נקראת בפי ר' מנדל ברוסית "פערעמאנא" ז"א התחלפות השעה) היינו משחקים ב"טאבע" (כדור-בערבית) עשוי צמר עזים מוצק כאבן בו היינו חובטים ונחבטים לפעמים עד לדמעות.     

 

חינוך במושבה -פרק ב'

                         גינת בית - הספר

בית הספר בנוי שני טורי כתות ובאמצאו אולם או מסדרון כפי שקראו לו. שתי כתות מכל צד וחדר מורים ומצד החצר מקום מגוריו של מנהל בית הספר. גם שמש בית הספר גר באותה חצר.

המורה בעל יוזמה ואוהב טבע החליט ללמד את תלמידיו להכין גינת ירקות ולגדל פרחים מסביב לבית-הספר. הרבה עמל וטורח השקיע עד שעלה בידו להשפיע על אחד האכרים שיחרוש בבהמותיו חריש ראשון בגינה:לאחר מכן הכינו המורה והתלמידים ענפי שיטה וכל מיני ענפים אחרים,מתחו חוטי תיל והשחילו את הענפים המוכנים בין חוטי התיל וכך קמה והייתה גדר מסביב לגינה. 

עתה הגיעה השעה לחלוקת הגינה לחלקות קטנות,לכל ילד חלקה שלו.

המורה והתלמידים יצאו לגינה,מדדוה לארכה ולרחבה,חלקוה לחלקות קטנות וכל ילד הביא מביתו כלי חפירה,קלשון או מעדר והכינו את החלקה.

כאשר ירד הגשם הראשון החלה זריעת החלקות. את הערוגה הקיפו בזרעי פול ובפנים הערוגה שורותיים צנונית ושורותיים חסה,כרובית וכרוב. בקיצור נכל המינים שעלה בידי המורה להכין בשתילים ובזרעים והייתה הגינה לתפארת ולגאוות המורה ותלמידיו.

לא מעטים מאנשי המושבה ראו ועשו אף הם בגינות שליד הבתים ומה רבה הייתה השמחה שעה שילדי בית הספר הביאו את הצנונית הראשונה הביתה.  

בית הספר במושבה

     

חינוך במושבה הותיקה -פרק א'

שנת הלימודים בפתח ואני חזרתי לנבור בספר"נחשוני-החולה"-תולדות יסוד המעלה ומייסדיה ליובל ה 75 שכונס ע"י יהודה גרינקר ומאת א.מ.חריזמן והוצא ע"י המועצה המקומית של המושבה והאגודה החקלאית למען ידעו הדורות הבאים את קורות המושבה.

הסיפור הבא לקוח מתוך הפרק החמישי- פרקי הווי  

                            החדר ובית הספר 

 "הימים ימי סתיו.הרחוב מכוסה מרבד עלי שלכת. עצי התות החלו להשיר עליהם וצבעם כצבע הזהב. הילדים משחקים ברחוב. אך עת למשחק ועתים לתורה.הגיע זמנה של חנה'לה ללכת לבית הספר.

ראשוני המושבה טרם השלימו עם בית ספר מעורב לבנים ובנות,בו מלמדים גם מורים וגם מורות . החליטו שיש להוציא את הילדים ולשלחם ל"חדר" למען ילמדו תורה ומעשים טובים. בראש המחליטים עמד כמובן,סבא.מהעיר הקרובה הוזמן "מלמד" ובית הכנסת הפך ל"חדר" במשך היום. הבנים הוצאו מבית הספר ונשלחו לחדר ואף שני אחיה הקטנים בני החמש והשש נשלחו לחדר. את חנה'לה שלחו לבית הספר אך בבית הספר אמר לה המורה "עד שאחיך הולכים ל"חדר" ,אף לך אין מקום כאן,גם עליך ללכת ל"חדר". המורה נלחם על קיום בית הספר ושני בתי הוראה בכפר כה קטן לא היה להם מקום.

הלכה חנה'לה לביתה,נכנסה כמתגנבת לחדר השינה,שכבה תחת אחת המיטות וגעתה בבכי.אמא לא הרגישה בה כי עסוקה הייתה בחצר. כשהגיעה שעת הצהרים חזרו הילדים מה"חדר" ואף המורה באה מבית הספר כי היא הייתה אוכלת צהרים בביתם. שאלה האם:- איה בתי,מדוע לא חזרה מבית הספר? ספרה לה המורה כי הילדה לא הייתה בכלל כי היא נשלחה הביתה עד אשר גם הבנים ילכו לבית הספר ולא ל"חדר".

לא ידעה האם מה תעשה, להמרות רצונו של סבא ולהוציא את הילדים מן ה"חדר"- לא רצתה אך לא ללמד את בתה בכורתה -גם בכך לא רצתה.

עברו כמה ימים וחנה'לה אינה הולכת ,צר לה המקום בבית והיא יוצאת לרחוב השני לשחק עם הילדים, הגיעה עד בית הכנסת ושמעה קול בכי קורע לב. נגשה עד הפתח וראתה:אחיה קשור בחבל אל רגל השולחן ובוכה בלי הפוגות.התפרצה פנימה אך הרבי לקחה בידה ודחפה החוצה. הרימה כמה אבנים וכונתם ישר לחלונות בית הכנסת,שיברה את שמשות החלון ורצה כחץ מקשת להודיע לאם :"לכי תראי מה עושים לילדים ואז תדעי אם לשלחם ל"חדר" או לבית הספר".

הלכה האם ל"חדר" ומצאה את הבן קשור לרגל השולחן,התירה את ילדה וחנה'לה חגגה את נצחונה.מאז לא הלכו יותר אחיה לחדר כי אם לגן וחנה'לה הלכה שוב לבית הספר."

 

זוטות של יום-יום

 הספורט בבליעת החינין 

"ילדי בית-הספר היו מקבלים את מנתם היומית בבית הספר .התנהלה ביניהם התחרות בצורת קבלת החינין ובליעתו. היו כאלה שזרקו את הגלולה ישר לפה ובלעו אותה בלי מים כאילו קיבלו ממתק והיו כאלה שהגיעו לשיא, היו זורקים את הגלולה כלפי מעלה כשהפה פעור כך שהגלולה תיפול ישר לתוך הפה ובולעים אותה.
שיא השיאים היה כאשר קבוצת ילדים עמדה בעיגול-אחד היה זורק גלולה כלפי מעלה ושאר הילדים מתחרים ביניהם מי מהם יצליח לקבל ראשונה את הגלולה לתוך פיו.כך היינו עדים לקבלת חינין וספורט שלובים זה בזה.
 כן הנהיגו והשתמשו באותו הזמן גם בזריקות חינין.זרקות אלו נעשו באופן הפשוט ביותר.את החולה השכיבו במיטה ,בקשו ממנו שישכב על בטנו ותקעו לו זריקה של חינין במקום לא נוח ביותר.במשך כמה ימים לאחר הזריקה עוד הבחינו הילדים וידעו באיזה חלק נעשתה זריקה זו,כי על אותו צד אי אפשר היה לשבת ואסור היה לנגוע בו בשל הכאב הגדול"

מתוך הספר"נחשוני-החולה" ליובל ה 75 של המושבה יסוד-המעלה

מים - נסיון ראשון בהשקאה

בפרקים / פוסטים הקודמים העלתי את נושא הבארות והפתרון הדל שהן סיפקו לבעיית ההשקיה והצלחת הגידולים. בפוסט זה אמשיך את נושא המים - הקידמה מגיעה למושבה. 

לאחר משבר גידול הטבק "ושוב משבר ושוב נערמו ענני העוני והמחסור ושוב פשיטת יד לעזרת הפקידות בצורה של הלואה לרכישת פרה,פרד,סוס או סתם למחיה.והמדובר כאן על מושבה ששדותיה משתרעים ממזרח למערב ולצפון, מהים ועד ההרים,שדות רחבי ידיים,אדמה דשנה ופוריה עם אפשרויות ייצור לאין קץ ומים-מי החולה בשפע. 
אכן יפה ונהדר היה להסתכל באספקלריה חלקה ובהירה זו ששיקפה את הירח המקסים בלילה ואת השמש המאירה בבוקר.
בלילות חשוכים היה זה תענוג מיוחד להסתכל אל אספקלריית השמים העמוקים על כוכביהם,מחזה שאת דוגמתו קשה למצוא במקום אחר אולם כמה רב ועמוק היה הצער לראות יופי כזה,סביבה מרהיבת עין ומרנינת לב ועשירת סיכויים כל-כך , מתבזבזים לריק.
מצב זה נתן דחיפה לאחד מבני המושבה, למר יוסף אלחדף(בסיועו של אחיו יעקב שנמצא אז מחוץ למושבה ולא היה תלוי בה בקיומו)לנסות את כוחו בשיטה חדשה. משהתבונן אל המתרחש ונוצר ביהודה ובשומרון, לא יכול להשלים עם המצב שמקום מבורך כיסוד-המעלה, שמימיה נמצאים בה בשפע,לא תמצא אפשרות של חקלאות אינטנסיבית והוא החליט ,על אף דברי הביטול מצד בני המושבה להעלות מים ממי החולה להשקאת שדותיו.
באמצעים מצומצמים משלו רכש לו מנוע ומשאבה צנטריפוגלית, הכניס צינור אל הים, העביר צינורות אל השדה וה"נס" נתרחש. אחרי 40 שנה ומעלה של יובש וצימאון התחילה האדמה שותה מים לרוויה. אותו אגם שהיה עד כה גורם למלריה ומשמש מלאך המוות למבחר בניה ובנותיה של יסוד-המעלה, נהפך למקור של ברכה ושפע.
בשעת חנוכת מכון המים,כשהללו זרמו עדיין ללא כל כיוון מסויים נוכח מר משה אמיתי :"מה זה , הרי ירדן יצרת כאן !" קרא מר אמיתי אל בעל המכון. 
ירדן זה היה אמנם צנוע אבל השפעתו על עתיד המושבה עתידה לחולל מהפכה בכל שיטת העבודה במושבה. אם כי , ניתנה האמת להאמר, לא הכל במושבה ידעו להעריך את החיוב שבפעל זה. מהם חשבו שלא כדאי להרתם אל עבודה קשה הכרוכה בהשקאת שדות, מהם לא האמינו בכלל שאדמת יסוד מתאימה לנטיעות ואמנם נסיונו הראשון של אלחדיף בנטיעת בננות היה כרוך בסכנת הפסד. האדמה כשלעצמה התאימה יפה למטע זה והיבול הראשון גם הצליח. אף על פי כן נתברר שאין מקום למטע בננות ביסוד המעלה ולא בשל טיב הקרקע אלא מטעמים אקלימיים. קרבת המקום אל החרמון, הרוחות הצפוניות,הכפור. ואם הפרי הראשון הצליח הרי בא הדבר רק בזכות החורף הנוח הבלתי רגיל שחל באותה השנה."

מתוך הספר"נחשוני החולה"-תולדות יסוד-המעלה ומיסדיה ליובל ה75 מאת א.מ.חריזמן כונס ע"י יהודה גרינקר והוצא ע"י המועצה המקומית יסוד-המעלה ואגודת מי מרום    

נושא המים - פרק ב'

 " בעיית הגנים מהווה פרשה מסובכת בפני עצמה. לכאורה , לא היה כאן מקום לכשלון  שכן תפוחי-זהב,עצי-פרי, כרם בהשקאה היו מוכרחים להצליח ולתת תוצאות טובות וכל אמנם היה בראשיתו של המפעל. באותו זמן העסיקו פועלים למכביר,הוצאות לא באו בחשבון שהללו היו על חשבון הפקידות. כמו כן דאגו לשיפורו של הפרי מבלי לשאוף לכמות יתרה. אולם טעות יסודית עשתה הפקידות, הן זו של הנדיב והן זו של יק"א בזה שלא ניסו לפתור פתרון רציונלי את שאלת ההשקאה. הם חפרו בארות למכביר, התקינו אנטילות , בנו ברכות והתקינו תעלות על פני האדמה. יומם ולילה הסתובבו פרדות סביב הבארות הללו ושאבו מים בכמות עלובה.
תקלה שלא עמדו עליה בראשית, סוף בהמה לשחיטה וסוף פרדה סובבת - למיתה. ומשמתה אחת , באה אחרת תחתיה ומחסור בכסף הרי לא ידעה הפקידות.  פרדות הלכו ופרדות באו והמפעל על שמריו קפא.
מה שמשאבה אחת פשוטה נותנת ביום לא יכלו לתת כל אותן הפרדות יחד. וכך הלך גם מפעל זה והתנוון כשהפקידות אינה פוסקת מלהדגיש שהוא עולה יותר מדי ביוקר עד שהוחלט לבסוף לשים קץ לשאיבת מים זו שלא בששון ושארית הפועלים שעבדו בגנים פוטרו.
הרוב נדד למרחקים ורק שנים נשארו וקבלו לרשותם את אדמת הגנים,כתוצאה מכך נהרסו כל הבארות הברכות והתעלות. העצים נעקרו וקיימת סברה שתקציב מיוחד נקבע לשם עקירתם...הרס רדף הרס וכל היופי והפאר נעלמו,נגוזו."

מתוך הספר נחשוני החולה , תולדות יסוד המעלה ומיסדיה ליובל ה 75  , הוצא ע"י המועצה המקומית יסוד המעלה ואגודת מי-מרום

נושא המים במושבה - הבארות

בזמננו כמה פשוט לחקלאי לתכנת את מערכת ההשקיה  או במקרה הפשוט , לפתוח את השיבר או הברז - החיים הקלים. לא תמיד זה היה המצב ובטח לא בשנותיה הראשונות של המושבה .

                                           באר האנטיליה שבאחוזה

את הבאר חופרים לעומק עד שמגיעים אל שכבת מי התהום . מי תהום הם מי גשמים (משקעים) שמחלחלים אל תוך מעמקי הקרקע עד שהם נעצרים ונאגרים מעל לשכבה האטימה , חופרים את הבאר עד שמגיעים אל מי תהום אלו .
בבארות העתיקות ציפו את דפנות החפירה באבנים כדי שלא תיפול אדמה אל תוך הבאר ותסתום אותה,  על פתח הבאר נהגו לשים אבן ששימשה כמכסה מפני האדמה והשמש.
הבאר באחוזת דוברובין היא באר אנטיליה  הנקראת גם באר כפות. בעזרת שרשרת דליים שמחוברים לייצול מעלים את המים מעומק האדמה אל בריכת האגירה ,מבריכת האגירה זורמים המים אל תעלות ההשקיה ומשם לבוסתן ,באחוזה עומק הבאר  כ 9 מטרים.
במושבה יש עדויות לבארות חקלאיות  נוספות , בנוסף היו גם בארות לשימוש "ביתי" בחצרות חלק מהאיכרים כמו למשל בחצר של מזרחי, טיליטיצקי ועוד.
כפי שכתבה אהובה גולן-גדולטר בברכתה למושבה לרגל חגיגות ה 120 "צעירה וענוגה אליך הגעתי,אחרי בחיר ליבי (אליעזר גולן-גדולטר ז"ל) כרבקה אמנו לבאר של סבתא דיאמנטה מיהרתי, לשאוב כד מים זכים לארוחות שהכנתי"...


               שטת העבודה וכשלונה  (מתוך הספר "נחשוני-החולה" תולדות יסוד-המעלה ומיסדיה)

העבודה החקלאית נעשתה בהשקאה (שלחין) אבל לא הייתה רציונלית. פקידות הברון חפרה בארות ומאלה שאבו מים  באמצעות משאבות דליים (אנטילה). היו מכנסים את המים אל ברכות ומאלה מזרימים אותם  אל תעלות ראשיות ובאמצעות התעלות היו משקים את העצים והפרחים וכו'.
עבודה זו הייתה מייגעת וגם בלתי פוריה. לא מעט מאי ההצלחה יש לזקוף על חשבון זה שהעובדים,תושבי יסוד,לא היו עצמאיים אלא פועלים שכירים .
הפקידות(פרט ליחידים,כמובן) לא ראתה בעבודה שהתנהלה במושבה את מה שרגיל היה לראות  הנדיב הגדול: רעיון נשגב,חובק זרועות עולם של עם קם לתחיה ומחדש נעוריו על ידי החייאת אדמת מולדתו העתיקה.
 הפקידות ברובה לא ראתה בתפקידה אלא אמצעי לחיי תענוגות ולתכלית זו היו באים לכאן מזיכרון יעקב ומראשון לציון.
 על חוף ים החולה הקימו כעין נמל קטן והכינו סירה מיוחדת לרשות המטיילים שבאמצעותה היו עוסקים בדיוג של תענוג.
המורה דברוסקין מראש-פינה,ארוך שיער ועטור זקן נאה ,מטיפוס האינטיליגנציה של המאה -19 היה מכנה את יסוד-המעלה בשם שוויץ הקטנה. דבר זה מוכיח כמה הרבו לטפח ולפתח פינה נאה זו וכמה תקוות תלה בה אבי הישוב.
אך מכיון שהעבודה התנהלה בצורה של נסיונות ומתוך יחס פילנטרופי וכל הכרוך בו, הרי שאי אפשר היה לצפות לתוצאות ממשיות.
במיוחד יש לזקוף את אי הצלחתו של המפעל על חשבון חוסר המים הואיל ושיטת ההשקאה הפרימיטיבית לא היה בה כדי לספק את כמות המים  הדרושה להשקאת שלושים הקטר של נטיעות שושנים וחוסר המים בימי החום הביא לשושנים בעונת הפקיעה את מחלת החלדון.
אחרי כן ניסו לנטוע במקום השושנים את הברקמוטים, מפריו של עץ הדר זה (כעין המנדרינה) היו מפיקים את התמציות הדרושות, ברם כל הנסיונות הנוספים הללו לא נתנו תוצאות כלכליות טובות."


המשך יבוא........

מלחמת העצמאות - פרק ג'

             המושבה תחת אש צולבת 

ביום ג', א' סיון תש"ח בשעה 7 בערב,חצי שעה לפני שקיעת החמה החלה הפגזה כבדה על יסוד-המעלה,מצד צפון מערב-מכיוון מלכיה ע"י תותחים גדולים.
 הפגזים כוונו הפעם ליסוד-המעלה ופגעו בבתים אחדים,בבית הספר ובמגדל המים.
האנשים שאינם נושאים נשק,נשים וילדים ירדו למרתפים. כמעט בכל בית מן הבתים הראשונים קיים מרתף כזה. מרתפים אלו שמשו מקלטים טובים,הודות להם לא היו לנו אבידות.
ההפגזה נמשכה תמיד כשעה וחצי,התחילה מחצית השעה לפני השקיעה ונמשכה עד כשעה לאחריה.
 למחרת חודשה התקפת התותחים מאותו המקום. בשעת השקיעה שוררים תנאים ראייה טובים ממלכיה למושבה ומגדל המים שמש להם מטרה.

                            שלושה פגזים שלא פעלו 
 
כ 20 יום הייתה המושבה נתונה להפגזות של התותחים ממלכיה ונבי-יושע מצד מערב ומעמדות הלגיון שמעבר הירדן מזרחה. 
כל החיים ירדו למרתפים,לאחר שפגז פגע בבית הכנסת והרסו,הורידו את ספרי התורה למרתף של חכם שלמה מזרחי ז"ל,במרתף זה התגוררו עוד 17 איש ואישה. 
 את הילדים העבירו לפני כן לחיפה והנה נפל פגז במשקל של 50 ק"ג אל המרתף של מר מזרחי. מכח ההדף חדר הפגז בעומק של 3 מטרים לתוך האדמה שליד המרתף, למזלם של האנשים לא פעל פגז זה. המומחים שפרקוהו אמרו שאילו היה פועל היה הורס את המרתף וכל אשר בו מבלי להשאיר זכר. 
עוד שני פגזים כאלו נפלו בשטחים אחרים של המושבה וגם הם לא פעלו. 
האנשים ישבו במרתף 24 שעות ביממה פרט לאלה שבעמדות ואלה שהיו יוצאים להאכיל את החי במשק. 

            הסורים חוצים שוב את הירדן מערבה
 
ביום ה',נתקבלה ידיעה מחולתה שבתצפית הבחינו בטנקים סורים שעוברים את מעברות הירדן אשר על יד בנות-יעקב , במקום זה רחב הירדן ומימיו רדודים.
יש לציין שעל אף האזהרות שנשלחו ע"י בני המושבה למפקדה הזמנית שפעלה אז באיזור ,להעמיד משמרות חזקים על מעבר זה של הירדן לא נשמע קולם והתוצאה הייתה מעציבה מאוד. זה הביא את הצבא הסורי בשלישית לכבוש את משמר-הירדן. המשמר על מעבר זה היה קיים רק בלילות,הסורים הרגישו מייד בכך וכוונו את המעבר ליום,לעיני השמש,
שעה שאיש לא הפריע להם בכך.
מיד לאחר שהצבא הסורי פלש בשלישית לעבר הירדן מערבה,העמיד סוללת תותחים מן הצד המזרחי של הירדן, ע"י מוצא הירדן מן המי-מרום (החולה),מול פרדס חורי ומשם פתחו באש על יסוד-המעלה.
מן הצד השני,מן המערב,פתחו אנשי קאוקג'י באש תותחים ממלכיה. גם אוירוני האויב לא טמנו ידם בצלחת והפציצו את המושבה ואת חולתה כאחד. 
החיים במושבה נשתתקו וכולם עברו למחילות עפר ולמרתפים והבחורים לעמדות. מצדנו גויסו 2 תותחים אשר העמידו אותם מול תותחי האויב ופתחו עליהם באש,זה הגביר את חמת האויב כי השתדלו לגלות את מקום תותחינו,בשל כך פתחו בהפגזה חזקה של תותחים מכל העברים. נוסף על התותחים נעזרו באוירונים שפעולתם היתה בעיקר הפעלת מכונות יריה מגבוה באופן שקשה היה אפילו להציץ ולראות מה נעשה מחוץ למקלט המרתף. כ 20 ראש בקר ובהמות עבודה שהיו עזובים וחופשים לנפשם נפגעו ומתו. 
כמה מבחורינו שהיו במחנה פילון עמדו במשלט מזרחה לירדה,לצד משמר הירדן ואף הם נתקפו באש צולבת מצד משמר הירדן שהייתה בידי הסורים ומצד ירדה שגם היא נפלה אח"כ לידי הסורים.
האוירונים הנמיכו טוס במידה כזאת שבחורינו פתחו עליהם באש רובים ומקלעים,התקפה זו קשתה על בחורינו והחמירה משעה לשעה. בקרב זה ובמשלט זה נפלו 7 בחורים: 1 מחולתה,1 מראש פינה והיתר מהסביבה הקרובה,בקרב זה נפצע דוד גולדנר,נכדו של גולדנר והיה הכרח לקטע את ידו השמאלית. 
לאחר שנוכחו לדעת כי ההתקפות וההפגזות על יסוד-המעלה וסביבתה לא ישקטו עד אשר לא ישמידו את עמדת התותחים במלכיה ,רכזו אנשי הפלמ"ח עוד הפעם מתקפה לילית חזקה על מלכיה וכבשוה.
בהתקפה זו שימשו בני יסוד-המעלה מעבירי מזון ומים ללוחמים.ערב ערב היו נוסעים בטנדר עד למרגלות הרי נפתלי משם היו סוחבים על הכתפים את הג'ריקנים ואת המזון עד לרמות נפתלי.
לאחר כיבוש מלכיה התברר שהערבים ברחו ממצודת נבי יושע ,עם כיבוש זה השתרר שקט יחסי בסביבה. 

מתוך הספר "נחשוני-החולה" יובל 75 של המושבה מאת א.מ. חריזמן כונס ע"י גרינקר יהודה הוצא ע"י המועצה המקומית והאגודה החקלאית. נרשם ע"י יהודה גרינקר מפי בני המושבה ובחלקו הגדול מפי ש.ברש .

יסוד-המעלה זוכרת את בניה

                             ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה ,
רגע לפני  יום הזכרון אני חושבת על כל אלו שהתייתמו,שגדלו והתבגרו ללא אב וללא ידו המכוונת .
אני חושבת על אלו שאיבדו אח או אחות ונותרו להתמודד עם האבדן הכפול -אבדנם האישי ועצב ומכאוב ההורים שלפעמים נותרו בצלו של המת ושכחו את החיים .
אני חושבת על ההורים שאיבדו את פרי אהבתם ונתח גדול מליבם עת כיסו את ילדם /ילדתם ולא בשמיכה רכה ומלטפת.
אני חושבת על חברותיי הנשואות והרווקות  שהשאירו את אהוב ליבן  ואלוף נעוריהן , את אבי ילדיהם  טמון באדמה.
אני חושבת על אלו שהיו שריד אחרון למשפחתם ,אותם עולים ניצולי שואה שהגיעו מהתופת ואין זוכר.
אני חושבת על כל הנפגעים בפעולות הטרור . אני חושבת על כל הפצועים והנפגעים פגועי הגוף והנפש , אני חושבת על כל החברויות שאבדו ואינם עוד וקולטת כמה נכונה ותקפה אמירתו של ר' פישל סולומון מנהיג המושבה אותה מסר לברון רוטשילד:- " ארץ ישראל נקנית בייסורים"  כמה עוצמה יש באמירה הזו גם היום ,132 שנים אחריי.
ביסוד המעלה נערכים הטקסים בגן הבנים ,בבית הספר ובבית העלמין של המושבה . מי שהיה אחראי לניהול הטקסים היה שלמה גדולטר ז"ל שהיה מא"ז המושבה לאורך שנים רבות. למרות השנים שחלפו  עדיין  מהדהד קולו באוזני במהלך הטקסים.
קצת על שלמה ז"ל ומשפחתו :-
משפחת גדולטר הייתה אחת משבע המשפחות הראשונות שהגיעו למושבה בשנת 1883 . שלמה היה אחד מחמשת בניו של אלתר גדולטר(דור שני למתיישבים) מוכתר המושבה . שלמה התגייס לחיל הנוטרים ועבר בו קורס סמלים וקורס מ"כים. במלחמת השחרור היה מפקד אזור יסוד-המעלה ויצא עם פיקודיו לעזרת משמר הירדן שם נהרגו שניים מחייליו.  היה אחראי לסליקים של הנשק הבלתי לגאלי שהוקמו באורוות ברפתות במחסנים ובמתבנים של המושבה.

                                             צבי אשכנזי ז"ל              

 "ביום ד',כ' סיון תש"ו,בחמש בבוקר הקיף צבא רב את משקי כפר-גלעדי ותל-חי שבגליל העליון. הצבא בא במכוניות משוריינות ובטנקים,שם מצור על המשק וחסם את כל הדרכים.....
.כשנודע לאנשי הישובים הקרובים דבר המצור יצאו מיד כוחות עזרה ממחניים,אילת-השחר,חולתא ויסוד-המעלה ובמשך שעות רבות הלכו בשבילי ההרים לכפר-גלעדי,
בשעות הצהרים הגיעו לקרבת תל-חי,כאן נפגשו ביריות חזקות מצד חיל הספר שחנה שם. הם נשתטחו על הארץ וא.שטילמן הרים מטפחת לבנה.
 אנשי חיל הספר והצבא התקרבו אליהם וממרחק 5 מטרים לערך ירה הקצין האחראי בשטילמן ופצע אותו בידו,לאות שניתן המטירו כל החיילים יריות רבות על האנשים ששכבו שטוחים על פני האדמה.
ההרוגים והפצועים הועברו לבית החולים שוויצר בטבריה. "נודע לנו-מוסיף כתב העתון "דבר",שבשעה 8 החלה התפרצות הצבא למשק תוך התנגדות החברים.
אחד מילידי המקום,יצחק פורטוגלי השתטח על פני האדמה ולא נתן לטנקים ולמכונות המשוריינות לעבור. הצבא דרס אותו ונגרמו לו פצעים ברגל".
  בין ההרוגים, צבי אשכנזי מיסוד המעלה בן  25 והרצל פרל ממחניים בן 26 . בכאב ובחרון זעם ליוו יהודי הגליל את שני בניהם היקרים צבי אשכנזי והרצל פרל שנפלו חלל על אדמת תל-חי בעת שחשו לעזרת כפר גלעדי המוקף.
תחילה הובא לבית הוריו השכולים  משם יצאו המלווים והקיפו את הכפר. ליד בית הכנסת אמרו דברי הספד ונערכה תפילת אל מלא רחמים."לא יכלו ביצות החולה לר' ישראל אשכנזי ,לבניו ולבני בניו מעיר העיתון, לא יכלה להם הקדחת ולא יכלו הסכנות של משטר פראי למחצה.
בעמל  שלשה דורות כבשו את יסוד המעלה מן השממה והקימו אותה ושמרו עליה.עמדו בפגעי הטבע ובסבל הבדידות ובעוני מדכא ובעבודה מפרכת. מה שלא עשתה השממה לר' ישראל אשכנזי עשו שומרי השממה לנכדו."


http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=505357
              

                                      יוסף טייטלבאום ז"ל

"....לא ידענו שבנוסף לתפקידיו בגבעת ברנר כנציגנו כלפי השכנים,כשומר שדותינו , מילא תפקיד נוסף-תפקיד אחראי ומסוכן מטעם אותו ארגון חשאי(ש"י) שכולנו נשאנו את החברות בו כסוד אפוף תפארת.
הוא ידע לשמור סוד והוא ידע ללכת לבדו לגוב האריות לשם מילוי תפקידיו אלה.  זכורני אותו בוקר 9 לדצמבר 1947 כאשר יוסף יצא בבוקר,חגור אקדוחו החדש עם עוד חבר בלתי מוכר לנו לשליחות רחוקה מהבית. במקרה נתקלתי בו באותו הבוקר-נגש אלי נתן את היד שלא כרגיל ואמר -"שלום ולהתראות". 
זקוף כתמיד ומחייך ... הלך ולא חזר.  הוא מצא את מותו ,לא בדרכים .
 הלך לגוב האריות בבדידות וביחידות. נפל בפרוץ מלחמת הקוממיות,הקרבן הראשון של בני הגבעה במלחמה זו  והברית בין מתנחלי הגבעה הזו לבין בני יסוד-המעלה נחתמה בדם אחד מבניה היפים והמקסימים".  (מאת אליעזר רגב)
ומתוך עיתון "דבר" : "דבר הרצחו של טייטלבאום פשט מהר בכל הארץ ואבל כבד ירד על רבים.... הבוקר ב 9.00 יועבר ליסוד-המעלה שם הניח אשה ושתי בנות.
 עם הרצחו אבד ליישוב איש אשר שירת שרות נכבד בקשירת קשרים עם העם הערבי . מדן ועד באר-שבע נקרא לא פעם להשלים בעניני יחסי שכנות בין יהודים לערבים. 
"אבו אישמעין" קראוהו הערבים בחיבה והערצה. לא זכה לתת מכשרונו ומסגולותיו למדינה ובשליחות חשובה נרצח ע"י פורעים מבני ערב.


http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=90970

                           ישראל טיליטיצקי ז"ל   

       "בן בנימין וחיה טיליטיצקי , נולד במושבה יסוד-המעלה. בסיום לימודיו בבית הספר העממי למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל .
כבן נפח כפרי שספג מילדותו את ההכרה בערכם של כלי עבודת האכר התמחה במקצועות הטכניים שבמשק החקלאי ואמר להכניס לבית המלאכה של אביו את השכלולים החדשים. תוך כדי לימוד התקין מודל חדש של מחרשה והקדיש הרבה מרץ ומסירות בשעת יובל מקווה ישראל להכנת תערוכת הכלים החקלאיים ובניית הדוגמאות.  בשנות לימודיו התאמן ב"הגנה" משלב גדנ"ע ואילך.
מראשית מלחמת השחרור השתתף בהגנת הגליל העליון ובקרבות עם הכנופיות היה מטובי המקלענים ב"ברן" ומהמשתתפים בהתקפה על נבי יושע.
 בשעת הנסיגה נשאר לחיפוי,העביר את הברן מחלון לחלון וירה בלי הרף עד שחבריו עלו על האוטובוסים. כשנשאר יחידי, הטיל את עצמו מהמצודה והתגלגל עם ה"ברן" במורד ההר וכך ניצל אך נפגע בברכו. לא קיבל את הטיפול הדרוש ובגלל צליעתו לא יכול היה לצאת לפעולות, אך כשבאה התקפה על משמר-הירדן לא נתנו ליבו להשאר בבית.
דרש לשתף אותו בהגנת המקום באמרו שלחפות יוכל גם בצליעה. שם נתרסק מפגיעת פגז ביום 5/6/48 .

http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=23673 

                                              יוסף ברש ז"ל 

"נולד ביסוד-המעלה  ה' באייר תרפ"ג , מצד האם היה נין לר' פישל סלומון מייסד יסוד-המעלה , מילדותו נכרו בו סימני כשרון לספרות....וכשגדל יעצוהו לעסוק בהוראה אלא שהוא דבק באדמת הגליל ושאף להיות עובד-אדמה. בהתבגרו נשלח לעבוד בבית הספר המחוזי בגבעת-השלושה אבל מיד חזר הביתה כי ידע שדרוש הוא להוריו במשק. בשובו טיפל גם בנשק המגן הבלתי חוקי .

 בימי החיפושים בכפר-גלעדי השתתף בהגנה יחד עם צבי אשכנזי וחבריהם ונפצע. בראשית הקרבות בארץ השתתף בהגנת נאות מרדכי, בהעברת הילדים מרמות נפתלי ובסחיבת הפצועים ממלכיה דרך ההרים ,מהלך 8 ק"מ.
עשרה לילות פעל בבונקר ברמות נפתלי תחת מטר אש בלתי פוסק  ואז יצא להבטחת הדרך לצפת.  ב 29 למאי כשהסורים עברו את הירדן לחם ליד מנסורה כרגם מומחה ותחת מטר כדורים רץ להביא מכונת יריה. לאחר שהאוייב נהדף עבר לעזרתן של סג'רה ולוביה ומשם עבר למשמר-הירדן.
באחד הקרבות שבהם השתתף נשא על גבו את אחד הפצועים כדי להצילו ממות . בימי ההפוגה פעל במשלטו וכשהסורים התקיפו את המקום  (9 ליולי) השתתף בהדיפתם.
 ב 10 ליולי 1948 כשאותו משלט הותקף ע"י כח משוריין של האוייב והשריונים התרבו ,הוצע לאנשים לעזוב את המקום אך הוא סרב ולחם עד הסוף.


           http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=92848

בהגנה על המולדת איבדה המושבה ממיטב בניה :

יהודה איבי  ז"ל
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=93902 

יואב וספי ז"ל 
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=94419


ארנון וספי ז"ל 
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=510465


ניר מזרחי ז"ל
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=510880


אורי מעוז ז"ל 
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=511855 

 איתן שמיר ז"ל http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=800723

דוד זמירלי  ז"ל 
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=800835 
לקרוא ולבכות
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/330/449.htmlhttp://www.nrg.co.il/online/54/ART2/330/449.html

ערב מלחמת העצמאות - פרק ב'

בילדותי נהגנו לחגוג את יום העצמאות במתחם בית הספר ,בסיום החגיגה המסורתית היה נערך קומצ'יץ במגרש הכדורגל שהיה נמשך אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אנחנו הילדים היינו מחכים בכל שנה על מנת לשמוע את סיפורי הגבורה של בחורי המושבה . ואני חיכיתי לשמוע בעיקר את סיפוריהם של שאול מזרחי (נכדו של חכם שלמה מזרחי)  ושל  יונה מזרחי , אם זיכרוני לא מטעני , היו שניהם חברים במחלקה הערבית של הפלמ"ח .    

סבו של יונה הגיע לארץ מכורדיסטאן והיה פועל אצל הברון , תחילה בראש פינה ואח"כ ביסוד-המעלה. עם הפסקת עבודות הברון במושבה , העניק לו הברון חלק מאדמות הגנים והושיבו ביסוד כאיכר. לאחר מותו של הסב ירש הבן אהרון אשר קראו לו אהרון כורדי  את הנחלה והוא נשא לאישה את מינה כהן ,בתו של יצחק כהן הי"ד . בנו יונה מזרחי , הוא אותו יונה שהצטיין בימי מלחמת השחרור ואשר כינו אותו בשם - יונה הגבור והאמיץ , פרק זה מוקדש לו. 

הפרק הזה מספר את קורות הקרבות בהם השתתפו בני המושבה וזאת מתוך הספר "נחשוני-החולה" ליובל ה 75 של המושבה. מקווה שאוכל להשיג את סיפוריו של יונה הסיפורים שלאורם גדלתי .   

http://www.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38495&itemId=6316&itemType=0&fighter=75887 

              ההתקפה הראשונה על מבצר נבי יושע (תחנת המשטרה)

תחנת נבי יושע ומלכיה הכפר נמצאים במרחק של 7 - 8 ק"מ מיסוד-המעלה,אבל משתי הנקודות הפציצו כל הזמן את המושבה ומשם יצאו הפורעים לחסום את התחבורה בכביש הצפוני .משם יצאו גם להצליף על המושבה ובעיקר על העובדים בשדות , מכאן בא הצורך לחסל שתי נקודות אויבות אלה בהקדם. 

בני יסוד-המעלה לקחו חלק מכריע בפעולות אלה , הצטיין במיוחד יונה מזרחי,בן הדור השלישי של המושבה. בראשונה דאגו להקל מעל אנשי רמות נפתלי את כובד המצור וההתנפלויות. הילדים והנשים הוצאו מהמקום, בני יסוד-המעלה אשר הכירו יפה את הסביבה עזרו לשאת את הילדים בידיהם והנחו את המעבירים בדרכים צדדיות דרך ודי נבי יושע מערבה ממבצר נבי יושע.

 לאחר שהעבירו את הילדים  חזרו להעביר את הצאן. הרועים הוציאו את הצאן כמו שהיו על פעמוניהם, מיד קפצו אנשי יסוד ,הורידו את הפעמונים והוליכו אותם ואת הילדים למושבה ,אז חזרו לרמות נפתלי ולקחו חלק בהסתערות על מבצר נבי יושע. ביניהם בלט ישראל טיליטיצקי מתלמידיו של דוד ליבוביץ במקוה ישראל.  ישראל שלט במקלע שליטה מלאה והיה קלע מצטיין .

 ההתקפה הראשונה לא נעטרה בנצחון. נאלצו לסגת והנסיגה היתה קשה ומרה כי הצלפים הערבים היו בתוך חומת הביצורים ואנשינו גלויים בפניהם.  הודות לקור רוחו ואומץ ליבו של ישראל שמפעם לפעם בחר לו נקודת מחסה גבוהה המשקיפה יפה על האוייב פנימה, הצליח לאפשר נסיגה מסוכנת פחות. הוא היה מנתר מסלע לסלע עד אשר עברו ונסוגו כל אנשינו ,אחרון הנסוגים היה הוא עצמו . (את סיפורו הבאתי בפרק לזכר הנופלים) .

         השתתפות בחורי המושבה בהתקפה השניה על נבי-יושע 

 

לאחר מכן באה ההתקפה השניה על נבי יושע  .ההתקפה השנייה היתה נועזת ביותר כי למגיני המצודה נוסף כח חדש ורב מאנשי קאוקג'י. על אף האומץ ומסירות הנפש של חיילנו נסתיימה גם התקפה זו בנסיגה תוך אבידות קשות. 

צעירי המושבה ובראשם יונה מזרחי לקחו חלק בחיפוי על הנסיגה ובסוף היו הם כמעט היחידים שטיפלו בהעברת הפצועים. צריך היה להוריד אותם מהר תלול זה באלונקות ,כשבכל אלונקה מחזיקים 4 בחורים וגם אלה מוכרחים היו להתחלף כל 10 רגעים . מספר הפצועים אף הוא לא היה קטן

בשל הצלפים שעמדו במצודה חייבים היו לעשות הקפות לפי הוראות המנחה , יצחק סאלומון בן ברוך סאלומון (מש' פישל סאלומון) שהכיר יפה את הסביבה וכך העבירו ליסוד-המעלה את הפצועים וגם את הנופלים.
http://www.shimur.org/viewArticleWeb.aspx?articleID=199&websiteID=95 

                                      הערבים בורחים

 

בפקודת המופתי ועוזריו החליטו הערבים לפנות את כפריהם כדי לאפשר ללוחמיהם לעשות מלאכתם , מלחמת השמד בנו באין מפריע.

בליל השבת אור ליום כ"ז אייר נתקבלה הודעה לבחורי יסוד המעלה , ע"י שליח מיוחד מן המפקדה הראשית בגליל העליון שהנה הולכת ומתרכזת התקפה גדולה וקשה של צבא סורי סדיר על משמר הירדן וטובא

ביחד עם ההודעה ניתנה הוראה למחלקת הקרבות ביסוד-המעלה לגייס ולצרף כל איש אשר יכול להחזיק נשק בידו ולצאת מיד נגד כוחות האוייב העומדים להתקיף  , הוראה זו התמלאה במהירות. 

בחורי יסוד-המעלה נתחלקו לשתי כיתות. האחת יצאה לעזרת אנשינו בטובא תחת פיקודו של יונה מזרחי, לפקודתו היו 5 אנשים. בהגיעם למקום נפגשו עם פלוגה סורית מתקדמת. בחורינו הצליחו להתגבר על הסורים על אף ההפרעות ואי הסדרים אשר הכניסו אנשי אל הייב (שבט בדואי אשר נחשב לידידנו ונלחם לצידנו) בעוזרם על ידם.

 הקשיים והבלבולים במערכה זו באו בשל כך שקשה היה להבדיל בין אלו שנחשבו ידידנו לבין אויבינו בנפש המקומיים כי לבושם וצורתם אחד הוא.

  בשעת הקרב חדל לפעול המקלע היחידי שהיה לחיילינו. אי אפשר היה לתקנו בשדה הקרב אלא בסדנא.  דוד גולדנר (נכדו של גרינקר) ויוסף ברש התנדבו ללכת ולתקן את המקלע, כל זה נעשה תחת מטר של כדורים. הבחורים הצליחו לתקן ולשוב מייד. בעזרת המקלע הצליחו להדוף את האוייב עד הירדן כשמאחוריהם 17 חיילים סורים הרוגים. 

                                

                            הקרב על משמר הירדן

 

 למחרת בשבת נתקבלה פקודה שניה מן המטה בראש-פינה לצאת מייד לעזרת משמר-הירדן. בהתאם לפקודה יצא שלמה גדולטר ,מא"ז המושבה עם כיתה של 15 איש מבחורי המושבה באוטובוס לראש-פינה על מנת להגיע למשמר-הירדן .

 אי אפשר היה ללכת בדרך הישרה מיסוד למשמר כי היו כוחות אויב רבים בשטח. באוטובוס נסעו עד "ירדה" (בערך בחצי הדרך בין ר"פ למשמר) ומשם המשיכו למטרתם ברגל, בכל הדרך הזו היו אנשינו גלויים לעיני האוייב לכן נכנסו לחורשת הזיתים הנמצאת מצידה המערבי של משמר, 500 מטר מחוץ למושבה.

 בדרכם לחורשת הזיתים הבחין בהם האוייב וכיוון עליהם אש רובים ופגזים. אחד הפגזים פגע בישראל טיליטיצקי בן יסוד, מייד אחריו נפל חלל ישראל לבקוביץ ז"ל מחולתה.

 עד שהחשיך לא עלה בידי בחורינו להכנס למשמר, לאחר שהחשיך נכנסו והתייצבו בעמדות.

ביום ראשון הצליח האוייב לעבור את הירדן והתקיפו את משמר מכל הצדדים. בחורינו עמדו נגדם והדפו אותם חזרה לעבר הירדן מזרחה בהשאירם אחריהם כ 60 הרוגים ונשק ותחמושת שנאספו ע"י בחורינו. 

לאחר שהסתיים קרב זה ואש האוייב נפסקה הצליחו בחורינו לאסוף את גופותיהם של חבריהם  ישראל טיליטיצקי ז"ל  וישראל לבקוביץ ז"ל . 

ערב מלחמת השחרור - פרק א'

מתוך הספר"נחשוני החולה"-תולדות יסוד-המעלה ומיסדיה ליובל ה 75 ,מאת א.מ.חריזמן,כונס ע"י יהודה גרינקר הוצא ע"י המועצה המקומית של יסוד-המעלה ואגודת מי מרום .

                                       ערב מלחמת השחרור

"לאחר המצור בכפר גלעדי בו נפלו צבי אשכנזי וחבריו (הם נרצחו בחושם לעזרת כפר גלעדי שהותקפה ע"י הצבא הבריטי וחיל הספר) החלה המשטרה העויינת להציק לכל הישובים בגליל העליון ובתוכם כמובן גם יסוד-המעלה , ע"י עלילות שונות ובעיקר ע"י חפושי נשק. הם ידעו כי נשק נמצא לרוב בכל הישובים היהודיים. ביסוד-המעלה התכוננו לכך וכל הנשק הוצפן בבורות שכוסו ועבר עליהם החורש.

בראשית חורף תש"ז לאחר שירד היורה היה צורך בבדיקת כלי הנשק הצפונים באדמה והדבר נעשה כמובן בלילות ובמחתרת. בדיקה זו נעשתה קבע לאחר כל גשם שירד. צעירי המושבה שעסקו בכך היו מעטים ועמוסי עבודה.

לאחר בקורה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בארץ נתקבלו מן השכנים הערבים ידיעות לא טובות והדבר הביא לחיזוק ההגנה באיזור.

 בן המושבה יצחק סאלומון  איש הש"י שהיו לו קשרים אמיצים עם הערבים והמוגרבים שוכני הכפר תלל ליד יסוד המעלה(פחות מק"מ) הוזמן לחתונה לכפר עמוקה אשר על הרי נפתלי(כפר של מוגרבים). 

הייתה זו אסיפה של פורעים שניצלה את החתונה לתעמולה והסתה נגד היהודים. הוא נתקבל כרגיל בספר פנים יפות אך באמצע החתונה הרגיש עיניים בוחשות ובודקות אותו שלא כרגיל. הוא פנה לידידיו ושאל לפשר הדבר ואלה יעצו לו  לראות,לשמוע ולשתוק.

באותו לילה לן אצל אחד מידידיו והלה סיפר לו פרטים על ההתייעצויות שהיו לפורעים ועל תכניותיהם להשמיד את יישובי היהודים עוד לפני הדיון בלייק-סקסס ויעץ לו לא לבוא יותר לכפר ערבי ולמסיבות כאלה.

שכנינו היו ערים מאוד לדיונים בלייק-סקסס. כל כפר התעניין לדעת בידי מי יפול כפרו במקרה של חלוקה-באזור ערבי או יהודי.

 תקוותינו היתה כי ביום פקודה נוכל להעזר על ידם אולם תקוה זו נתבדתה מיד שכן מיד לאחר ההכרזה על החלוקה יצאו שליחים מטעם המופתי הירושלמי ועוזריו בצפת וארגנו גם את המוגרבים לפעולות איבה נגד היהודים. 

מאז נמנעו גם הערבים הנאמנים לנו,כביכול,מכל מגע אתנו בפחדם מפני המופתי ועוזריו. "

התמונות באדיבות ארכיון המושבה (יהודית ברקאי) מהחוברת יסוד-המעלה תמונות ומילים לרגל מלאת 120 שנים למושבה   

המשך יבוא ..
  

בית מזרחי - 140 שנה של התיישבות יהודית בעמק החולה

                                                  ירחמיאל מזרחי ז"ל

         טלפון  בשעות הבוקר  הודיע לי כי  ירחמיאל  (ירח - כפי שנקרא על ידנו) נפטר , ברוך דיין אמת.

ירחמיאל ז"ל   בנם של מרקדו ודיאמנטה מזרחי  היה נכדו של חכם שלמה מזרחי  שהיה היוגב הראשון , הבודד על אדמת יסוד-המעלה עוד לפני הווסד המושבה. 

לפני  140 שנה  ירדו האחים שלמה ושאול מזרחי מהעיר צפת והיו ליוגבים  כאן בעמק החולה  בקולוניה "מי-מרום".  משפחתו של חכם שלמה גרה בצפת והוא לבדו באוהל שהתקין לעצמו .

 "כשבנה הנדיב את הבתים ביסוד-המעלה עמד חכם שלמה והעביר את משפחתו מצפת והתיישב ביסוד ישיבת קבע , בן 7 היה בנו מרקדו נחום כשהצטרף למושבה ובהיותו בן 17  נשא לאישה את דיאמנטה לבית ממן .

פעם שאלה דיאמנטה, כלתו של  חכם שלמה  : "הגידה לי חמי, מה ראית להחליף את צפת ביסוד ?"-                 

 "בתי , השיב לה- האדמה אם אינה מנחילה לעובדה עושר  הריהי נותנת לו אושר.   הרי בן יש לי ואדיר חפצי להרגילו לחיי צדק ויושר ולמנעו ממרמה, ועבודת האדמה מונעת את האדם מחטא ונותנת טעם אמיתי לחייו".

במכתב שכתבו חברי אגודת מזריץ' מחוץ לארץ לחכם שלמה בנוגע לחבריהם ביסוד-המעלה המכתב פותח במילים אלו :" אנשים שבאו אלינו מסרו לנו את יקר רוחו וטוב ליבו , שהוא מוכן תמיד לעזור וליעץ עצה טובה לכל עולה לארצנו " 

"סמוך לפטירתו של חכם שלמה פנה לבנו  ואמר."אל תבכה ואל תצטער .. אני מאושר לראות בנים לבני.  ראה , שמור את נחלתך ואז שמור  תשמור גם היא אותך "

ירחמיאל  נולד בשנת 1930 והיה צעיר הבנים של  מרקדו ודיאמנטה ז"ל,  ירח השתתף במלחמת השחרור בהגנה על יסוד המעלה , הוא נשא לאישה את אסתר  תבדל"א  בת ירושלים  והקים במושבה בית ומשפחה  לתפארת .

 רוני בן כתתי ממשיך את המשק החקלאי  , ניר הבן הצעיר נפל בעת מילוי תפקידו בשנת 1984  והבנות נגה ומאיה .

 ירח זכה לראות נכדים  וכדברי  סבו חכם שלמה מזרחי   " מאושר לראות בנים לבני "  

 הוא המשיך לעבוד במשק החקלאי  ובמקביל עבד בעבודות שונות  כולל דיג באגם החולה  וגם כמדריך אזורי לטיפול בפרי האבוקדו  והכל  על מנת  לפרנס את משפחתו  , ירח היה איש נעים הליכות  שתמיד שמחתי לפגוש  ושתמיד היתה לו מילה טובה ועצה .

 ירח, אביו של בן  כתתי רוני,  נפטר אחרי מספר שנים של נוכח לא נוכח , ירח  שהיה איש אדמה ואיש עבודה  לקה בשבץ לפני מספר שנים ומאז מצבו רק הלך התדרדר  , אסתר אשתו  טיפלה בו במסירות נפש אם בבית ואם במוסד  , יהי זכרו ברוך.

נשות המושבה - נשים מברזל

  מחשבות ומעשי זדון  כנגד נשים היו לכל אורך ההיסטוריה ולפעמים תבונתן וראיית המצב הצילה אותן ממצבים קשים, כך קרה גם בסיפור שלפנינו  כפי שסופר ע"י רבקה גרינקר בספר "נחשוני-החולה" ליובל 75 של המושבה יסוד-המעלה 

                                       ביקור אצל הרופא 

"בכפר לא היה רופא קבוע כי אם חובשת. במקרה של מחלה נשלח החולה העירה והנה קרה המקרה וחנ'לה נפצעה בראשה והחובשת שגרה אז בביתה של חנ'לה יעצה לאמה לנסוע העירה לרופא עור. חבשה אמה של חנ'לה את סוסתה בבוקר ורכבה היא וחנ'לה מאחוריה , העירה (צפת) . כעבור שלוש ארבע שעות רכיבה הגיעו לרופא. 
לאחר טיפול וייעוץ ולאחר ביקור אצל הסבתא ועוד כמה דברים שהיה על אמא של חנ'לה לעשות ,עבר חלף היום והחמה החלה שוקעת.עם ערוב היום יצאו השתיים רכובות על גבי הסוסה החומה בדרכם הביתה.
 כאשר עברו על יד מחנה צבא תורכי , ניגש חייל תורכי אל הסוסה הנהוגה בידי אמא לקח מידה את הרסן ואמר לה - "אני אראה לך את הדרך הנכונה".
אמא יראה היתה להמרות את פי החייל והלה החל מושך ברסן הסוסה ומובילה בדרך לא דרך.
כאשר ראתה אמא כי החייל מחשבתו רעה, פנתה לבתה היושבת מאחוריה על גבי הסוסה : " החזיקי בי בכוח ואל תרפי פן תפלי !!"
חנ'לה עשתה כן ואמא דירבנה את הסוסה שזינקה במרוץ פראי כאילו הבינה אף היא שהרוכבות עליה נמצאות בסכנה.דהרה הסוסה  והרסן נשמט מידי החייל התורכי.
המרחק מהכפר היה עוד כ 8 ק"מ אך הדהירה לא הופסקה עד הגיעם למבוא הכפר, שם כרעה נפלה הסוסה עם שתי רוכבותיה והוציאה נשמתה.
עמדו שתיהן עייפות ונדהמות להצלתן מידי התורכי ולאסונן על מות סוסתן הנאמנה והמסורה שנתנה נפשה להצלתן ."